המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין א׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 1

א׳סבה ומסובב או יסוד ובנין

ב׳ההבדל בין הראשון, סבה ומסובב ובין השני, יסוד ובנין מובן מאליו. כי סבה, אע"פ שנתבטלה בהמשך הזמן לא נתבטל המסובב, אבל כשנפל היסוד ממילא נופל הבנין⁵⁹⁰זה לשון המורה נבוכים חלק א פרק סט, ודע כי קצת בעלי העיון מאלה המדברים הגיע בהם הסכלות וההתגברות עד שאמרו, שאלו היה אפשר העדר הבורא לא התחייב העדר זה הדבר אשר המציאו הבורא, ר"ל העולם, שלא יתחייב שיפסד הפעול כשיעדר הפועל אחרי אשר פעלו. ואשר זכרוהו הוא אמת אלו היה פועל לבד ולא היה לדבר ההוא הפעול צורך אליו בהמשך עמידתו, כמו שלא יפסד האוצר במות הנגר מפני שלא היה מתמיד לו עמידתו, אמנם בהיותו יתעלה צורת העולם גם כן כמו שבארנו, והוא ימשכהו העמידה וההתמדה תמיד, מן השקר שיאבד הממשיך והמקיים וישאר הנמשך והמקויים, אשר אין עמידה וקיום לו אלא במה שיקבל ממנו מן העמידה והקיום וכו', עכ"ל. וראה להלן מדה ח אות א בהערות לבאר את החילוקים בשלשת המושגים עליהם מדבר הגאון המחבר דהיינו בין סיבה ומסובב, יסוד ובנין, עצם והסתעפות..

ג׳הפרטים שהמה בבחינת סבה ומסובב אי אפשר לפורטם כי רבים המה מאוד, ומן הפרטים שהמה בבחינת יסוד ובנין נביא אחדים מהם, למשל, הדין של "ליכא לוה ליכא ערב" מפני שהחיוב של הלוה אינו רק סבה לחיובו של הערב, אלא זהו היסוד לחיובו של הערב וכשאין היסוד ממילא נופל הבנין⁵⁹¹ראה קובץ ביאורים מכות אות ז שכתב שאחד עוררו לומר דלא אמרינן הכי אלא לענין שלא יחול החיוב מתחילה על הערב, אבל היכא שכבר נתחייב גם הערב לא פטרינן ליה מה"ט אלא דוקא היכא שהלוה נפטר באמת. והוסיף הגרא"ו שבעיניו הוא דחוק, וסיים בצ"ע..

ד׳אמרנו בכוונה "החיוב של הלווה" מפני שאנו מקפידים בכאן בעיקר על החיוב של הלוה, ולא על הלוה בעצמו, והראי' דגם אם מת הלוה החיוב על הערב עומד בתקפו, מפני שס"ס חיובו ברור וקיים⁵⁹²כן כתב כבר הר"ן בכתובות מד, ב מדפי הרי"ף הובא בקצוה"ח סי' סו סקכ"ו וזה לשונו, ומיהו כשמת הלוה אע"פ ששעבוד גופו פקע שעבוד נכסים לא פקע, לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא יצא הלוה ידי חובו שירד לנכסיו ויפרע מהם, אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שעבודו של נכסים נפקע עכ"ל. וביאר הקצוה"ח שם וזה לשונו, דשעבוד נכסים דין ערב ממש הוא, ודון מיניה דערב אילו הלך הלוה למדינת הים או מת הלוה ולא הניח אחריו כלום ודאי הערב חייב לשלם, ואילו היה המלוה מוחל ללוה גם הערב נפטר, ומשום דהערב נתערב בשביל הלוה אם לא יפרע חובו מן הלוה אזי יהיה קם תחתיו לפרוע חובו, ובזה נתחייב מתחילת הערבות בעוד שהיה חל על הלוה שעבודו ובשעה שהיה הלוה קיים, אלא דכשהלוה פורע בעצמו או שמחל לו המלוה דהוי כפרעון א"כ ממילא נפטר הערב כיון שכבר קיבל המלוה את חובו על ידי פרעון או על ידי מחילה דהוי כפרעון ממש. והוא הדין בנכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה בשעה שהיה הלוה חי אם לא יפרע מהלוה יהיה נכסוהי ערבין ביה ושעבוד הזה נעשה בעוד הלוה קיים, ולכן כשמת הלוה צריכין הנכסים לשלם כיון שנתערבו עבור זה מתחילה, אבל אם היה פרעון או מחילה דהוי כפרעון והוי כאילו קיבל המלוה את חובו ממילא נפטר הערב. והוסיף לבאר הגרא"ו בקובץ שיעורים ח"ב סימן יא דדוקא היכא שהיה פטור על החוב כגון על ידי פרעון או מחילה אזי נפטר ממילא גם הערב אבל במת הלוה שפיר גובה מהערב דמיתתו אינו פטור על החוב ואף דודאי פקע שעבוד הגוף אבל ההפקעה אינו מצד השעבוד בעצמו אלא דליכא גוף הלוה ואין על מי לחול השעבוד ודוקא היכא דהלוה פטור מצד הדין אז אמרינן דממילא גם הערב פטור אבל היכא דהלוה צריך להיות חייב אלא דליכא ללוה בעולם שפיר גובין מנכסיו. ועיי"ש שהוסיף מפי הגר"ש מבריאנסק כי שעבוד הנכסים אינו בתולדה משעבוד הגוף אלא אותה הסבה הגורמת לשעבוד הגוף גורמת לשעבוד הנכסים ומשו"ה במת הלוה אף דליכא שעבוד הגוף בפועל אבל הסבה המחייבת לא בטלה במיתתו והיא גורמת לשעבוד הנכסים גם בלא שעבוד הגוף. ועיין שם בשיטת הנמוקי יוסף דהיכא שיש סיבת שעבוד אף שלא חל שעבוד בפועל וכגון בזרק חץ ומת קודם שהזיק החפץ שכתב הנמוק"י שנשתעבדו נכסיו (עיין מש"כ בזה הגאון המחבר לעיל מדה ד אות כ), ועיין במה שכתב הגאון המחבר להלן. וע"ע להלן אות כט. ובמדה ט אות ט-יב ובהערות שם.. אבל במקום שגם אין חיובו ברור וקיים כמו בשני יוסף בן שמעון שאחד מהן לוה ואחד מהם ערב כמבואר בבכורות (מ"ח ע"א)⁵⁹³עיין קובץ שיעורים בבא בתרא אות תרלז שהקשה וז"ל, דהנה פשוט דלא אמרינן כי ליכא לוה ליכא ערב אלא אם הלוה פטור מדינא, אבל אם הלוה חייב אלא שא"א לגבות ממנו מפני שהוא כופר, או שהוא גברא אלמא, ודאי נפרעין מהערב, וא"כ במוציא שטר על יוסף ב"ש, אילו הודה שהוא לוה הרי חייב לשלם, אלא שבשעה שהוא כופר א"א לגבות ממנו, ובכה"ג לא מיקרי ליכא לוה, והיה אפשר לומר דאפילו אם יודה שהוא לוה מ"מ א"א לגבות מלקוחות, אף אם הלקוחות ג"כ מודים, משום דלגבות ממשעבדי לכו"ע צריך שיהא השטר מוכח מתוכו, כמ"ש תוס' כתובות דף צ"ד, (וכבר קדמו בתומים בסימן מט, ועיין אבן האזל הל' מכירה פי"ט ה"ט שהקשה דא"כ אין צריך לדין ליכא לוה ליכא ערב אלא דמסברא הוי מלוה ע"פ, עיי"ש מה שיישב הו"ד להלן מדה ט אות י), אבל לפי"ז תיקשי מ"ט דר' ירמיה, וכבר הקשה כן בקצה"ח, ועוד דהא פלוגתייהו שם על מתניתין דשתי נשים שלא ביכרו, דקאי למ"ד מלוה הכתובה בתורה כשטר דמיא, והתם לא שייך טעמא דמוכח מתוכו, אלא הטעם משום דליכא לוה, והוא תימה, דבשני יוסף ב"ש לא שייך חייב טעמא דהא הלוה בעצמו יודע שהוא חייב אלא שכופר בחיוב, עכ"ל. ועיין מה שיישב על קושיא זו בשערי יושר שער ה פרק י, וראה מה שצויין להלן מדה ט אות ט והלאה., או אם ימחול להלוה שוב ליכא חיוב על הערב (ובהמדה "במקום העצם" עוד נאריך אי"ה בזה)⁵⁹⁴ע"ע לעיל מדה ג אות יג..

ה׳או, למשל, שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים, דהשיעבוד הגוף אין זה רק בבחינת סבה לשיעבוד הנכסים, אלא דזהו היסוד וברגע הפקעתו של שיעבוד הגוף נפקע ממילא שיעבוד הנכסים, (ואמנם במק"א⁵⁹⁵ראה בענין זה מדה א אות כד, מדה ג אות כט ולהלן אות כה. עיין שם בהערות. ועיין בהערה לעיל מש"כ הקוב"ש שכשיש סיבה לשעבוד הגוף אף כשאין שעבוד הגוף בפועל מכל מקום חל שעבוד נכסים. אנו מבארים בזה שיטה אחרת, אך אנו מדברים בזה לפי המובן הרגיל).

ו׳וזהו ההבדל ג"כ בין כל מכירה דעלמא ובין מוכר שט"ח, שבכל מכירה הנה המוכר משמש רק בתור סבה לחלות הקנין, אבל במוכר שט"ח נשאר המוכר בתור היסוד, לפי שיטת הראשונים דמוכר רק את שיעבוד הנכסים ולא את שיעבוד הגוף ובשביל כך כשחזר ומחלו מחול.

ז׳ולפעמים רבות קשה לעמוד על זה, אם זהו בכלל סבה או בכלל יסוד ובנין.

ח׳והדוגמאות כדלקמן: