המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 22
א׳בטול. כידוע מלבד הפקר אנו מוצאים גם הפקעת בעלות ע"י בטול, וזה אנו מוצאים דוקא בחמץ בפסח, כי בסתם ממון לא מועיל הבטול להפקעת הבעלות. ומהו ההבדל בין חמץ בפסח לסתם ממון? ע"ז כבר נתן הר"ן תשובה בריש פסחים, כי באמת הפקר צריך להיות דוקא בפה ובפני שלשה, והא דסגי בביטול בלב וביחידות בחמץ בערב פסח? הוא משום דחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לפיכך סגי בבטול בעלמא636עיין במה שחקר הגאון המחבר לעיל מדה ו אות ט בגדר מה שעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו, האם הוא חידוש בסיבה היינו שאף על פי שאיסורי הנאה אינם ברשותו, אנו מחשיבים את החמץ כאילו אינו אסור בהנאה לענין זה שיכנס לרשותו, או שהחידוש הוא במסובב שאע"פ שדבר שהאסור בהנאה אינו ברשותו ואינו עובר עליו, אפ"ה חדשה התורה שעובר עליו..
1
ב׳וגם כאן נופל הספק, אם ה"אינו ברשותו" משמש כאן בתור יסוד לאי-העברה של בל יראה, כלומר, שהבטול מסלק רק את ה"עשאן הכתוב", וממילא אינו עובר בב"י מטעם ה"אינו ברשותו" הנמשך בכל ימי הפסח, או דהיסוד העיקרי לאי עברתו בבל יראה הוא ההפקר, כי ע"י הבטול נעשה הדבר להפקר, וה"אינו ברשותו" משמש כאן רק בתור סבה נמוקית, מדוע מועיל הבטול בעלמא שע"י זה יהיה נחשב להפקר, הוא מפני שבין כך ובין כך אין הדבר ברשותו637מדברי הראשונים נראה יותר כהצד דהעיקר הוא מה דאינו ברשותו והגילוי דעת מהני שלא להכניסו לרשותו, ראה ר"ן שם שיישב לדרכו הא דלריה"ג מהני ביטול אע"פ שבכל הפקר לא זכה עד דאתי לרשות זוכה, והיינו מטעם דידיה דכיון שמעיקר הדין אינו ברושתו מהני הביטול שלא להכניסו לרשותו, וחידוש הוא לומר דבכה"ג יהיה תורת הפקר מחודש דמהני להפקיעו לגמרי מרשותו, אע"כ כנ"ל (וכן פירש החת"ס בנדרים מג, א ובשו"ת או"ח סי' סב). וע"ע ריטב"א פסחים ו, ב שכתב וזה לשונו ואע"ג דהאי לישנא אינו לשון הפקר ולא מהני להפקר דעלמא הכא שאני דשורת הדין אין חמצו ברשותו ועל כורחו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ובסילוק שמסתלק ממנו חשוב כהפקר, כן פירש הרא"ה ז"ל. ולפום ריהטא נראה מדבריו נראה שלא מהני מטעם הפקר, רק מהני שיהיה אינו ברשותו. ועיין בדברי הרמב"ן שם באריכות. וראה בב"י סי' תלד הביאו הקצוה"ח סי' רעג שם שכתב וזה לשונו, ונראה לי דאע"ג דביטול מדין הפקר נגעו בו, שפיר יכול לבטל ע"י שליח, משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוה ברשותו, בגלוי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי. אי נמי דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר, כדמוכח פ"ק דנדרים וכדכתב הרמב"ם הל' נדרים, וכיון דדין נדר יש לו משו"ה לא מהני ביה שליחות, שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו, אינו כלום, אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות, עכ"ל. ומדבריו נראה דהעיקר הוא האינו ברשותו, דלא מבעיא לתירוץ בתרא שכתב הב"י דביטול אין לו שייכות עם נדר, ואילו להצד שהעלה הגאון המחבר אדרבה ענינו של הביטול הוא הפקר אלא דמהני גם הפקר קלישא במקום שמצד עצמו אינו ברשותו, אך עכ"פ לא מסתבר שיהני בשליח כמו שנדר לא מהני ע"י שליח. אלא שגם לתירוץ קמא מרהיטת לשון הב"י משמע שהעיקר הוא האינו ברשותו. ועיין שו"ת פנים מאירות (וכ"ה בהרבה אחרונים ופוסקים) שלמד מדברי הב"י דכל גילוי דעתא מהני אף בלא ביטול ממש, ומבואר כהנ"ל דהעיקר הוא הגילוי דעת שאינו רוצה בקיומו..
2
ג׳ונפקא מינא לדינא, אם אחרי הפסח יצטרכו הבעלים לזכיה חדשה, כי בהפקר הלא אנו פוסקים כרבנן ולא כר' יוסי, שסובר "עד דאתי לרשות זוכה", אלא תיכף כשמפקיר יוצא מרשותו, ואם רוצה לחזור מזה הוא בעצמו צריך לזכיה חדשה, לא כן באיסה"נ שכבר מבואר באחרונים, שאם אח"כ חוזר להיתרו שהדבר נשאר שלו ממילא, ובכן הנ"מ מובן מאליו, דלהצד הראשון, כיון דהבטול רק סילק את ה"עשאן הכתוב" ונשאר רק האינו ברשותו מפני איסור הנאה, אז אינו צריך אחרי הפסח לזכיה חדשה, אבל להצד השני, כיון דס"ס נעשה הפקר הוא צריך לזכיה חדשה.
3
ד׳ואת החקירה הזו אפשר להכניס גם בהמדה של "שתי סבות", כי לפי דברי הר"ן הנ"ל יש לנו שתי סבות לשלילת עברת ב"י האינו ברשותו והבטול, אך הספק הוא מה משמש לנו בזה בתור היסוד של השלילה, ומה משמש לנו רק בתור סבה נמוקית, כנ"ל.
4
ה׳ועי' ב"מקור חיים" שהוא שואל על עצם הדבר, מה שאנו אומרים שיש חידוש בדבר מה שהוא עובר בב"י בחמץ אחרי שאינו ברשותו, הלא כל האיסור הנאה הוא רק בפסח לר"ש שהלכה כמותו ולאחר הפסח מותר בהנאה, ולפי המבואר בפסחים (כ"ט ע"א), דכל דבר שאיננו ממון עכשיו ולאחר זמן יהיה ממון נחשב גם עכשיו לגורם לממון, ובכן, הלא אין כלל חדוש בדבר, דהא קי"ל לענין חמץ דגורם לממון כממון דמי? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, דבחמץ סתם אין אפילו גורם לממון, כיון דיש מצוה של תשביתו, והוא מחוייב לבערו תיכף באופן שאי אפשר לו להשהותו עד אחרי הפסח.
5
ו׳ולפ"ז, הרי בע"כ עלינו להגיד שה"אינו ברשותו" משמש לנו רק בתור סבה לחלות הבטול, ולא להיפך: שהבטול ישמש רק בתור סבה להתוצאות של "אינו ברשותו", כי, כאמור, זהו ההבדל בין סבה ובין יסוד, שאם נתבטלה הסבה לא נתבטל המסובב, אבל אם נפל היסוד נפל הבנין, וא"כ איך אפשר לנו להגיד שהאינו ברשותו משמש לנו בתור יסוד לשלילת הב"י, הא בזה אנו סותרים את עצמנו, דכיון שחל הבטול כבר נסתלקה ממנו מצוה תשביתו ושוב הדבר ברשותו, אבל אם אנו אומרים שהאינו ברשותו משמש לנו רק בתור סבה, איננו דרושים לזה רק לפני התהוות המסובב שזהו הבטול, אבל אחרי שכבר התהוה שוב בתקפו הוא עומד אף שנתבטלה הסבה, זאת אומרת, שכיון שס"ס לפני הבטול הוא אינו ברשותו מצד התשביתו שוב חל הבטול, וממילא אינו עבור בב"י אף שכבר נתבטלה ע"י כך הסבה638בשו"ת עונג יו"ט סי' כד הסכים עם תירוצו של השאגת אריה (סי' עג) על הקושיה מגורם לממון, דרק מפאת שאסור מדרבנן שוב לא הוי גורם לממון כיון שגם אחר הפסח אסור עכ"פ מדרבנן..
6