המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 3

א׳ואמנם המחלוקת של התוס' והרמב"ן הנ"ל נובעת בעיקר בעצם הנמוק של מיגו אם זהו רק מצד "מה לו לשקר", כלומר, הברור שטענתו היא אמת, או שיש במיגו גם מעין זכות נאמנות להבע"ד בטענותיו, זאת אומרת, דאע"פ דאמרה תורה "עפ"י שנים עדים יקום דבר" והבע"ד בעצמו אינו נאמן, זהו דוקא במקום שאין לו שום זכות להיות נאמן בענין הנידון, אבל כיון שיש לו בזה יפוי כח לטעון טענה ידועה המועלת, שוב גם הבע"ד עצמו מהימן.

ב׳ומובן, דאם המיגו הוא רק כהצד הראשון מצד מה לו לשקר בלבד, הנה הטענה שהיתה ביכלתו לטעון משמשת רק בתור סבה, אבל להצד השני שזהו מעין זכות לנאמנות, הנה זהו כבר לא סבה לבד אלא עצם יסוד הנאמנות⁵⁹⁶בקובץ שיעורים ח"ב סי' ג אות ד ביאר להיפוך, דהתוס' סברי שמגו הוא כח נאמנות ועל כן הגם שהאב לא היה נאמן בטענתו לולי האפשרות לטעון מזויף, אולם אנו משתמשים בכח הנאמנות הזו בשביל הטענה דפרוע אע"פ שעצם טענת מזויף אין טוענים ליתומים, וביאר בזה שעפי"ז מובן כיצד בכלל מועילה טענת מיגו ליתומים שלא שייך בהם סברת מה לי לשקר (והיא קושית הכת"ס גיטין ב, א ומכח זה הוכיח גם הגר"ש שקאפ ב"מ סי' ה שמיגו אינו בגדר מה לי לשקר). ובסברת הרמב"ן מתחילה כתב הקוב"ש שהוא סובר שגדר מיגו הוא מצד מה לי לשקר (והביא שם בשם בנו להעיר דלא שייך מה לי לשקר ביתומים כנ"ל), ואחר כך כתב שיש לחקור בכח הנאמנות של היתומים אם הוא כח עצמי או שיורשים את הכח מהאב, ונפקא מינה היכא שהאב מחל את זכותו, עיי"ש שביאר מח' רש"י בכתובות פז, א ותוס' בשבועות מא, ב באופן שהאב מחל את השבועה לאשתו האם אין עושים טענינן כיון שהאב מחל את השבועה וכך ס"ל לרש"י, או שאנו דנים את היתומים מבלי מחילת האב, שהרי זכות כחם הוא זכות עצמית, וכך ס"ל לתוס'. ועפי"ז ביאר הקוב"ש את מחלוקת תוס' והרמב"ן שהתוס' לשיטתם שכח היתומים הוא כח עצמי, ועל כן אף שלאביהם אין את כח המיגו שהרי אין אנו טוענים טענת מזויף, מכל מקום כח עצמי בטענת פרוע יש להם. אך הרמב"ן ס"ל לרש"י דהיתומים לא עדיפי מהאב, וכיון שלאב אין כח נאמנות הוא הדין שליתומים אין כחם יותר מהאב, וזהו מה שאומר הרמב"ן שאם היסוד הרוס נפל הבנין..

ג׳ועי' בס' ד"מ דה"ק ש"ג (פ"ז וח') ששם הבאנו הרבה ראיות להצד השני.

ד׳א) מטעמו של רש"י בהא דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהוא "משום דדבר תורה אין צריך קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעין מזויף הוא, אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא אצריכוהו קיום" (עי' בכתובות י"ט ע"א ובתוס' שם ד"ה מודה בשטר), ואין לזה מובן כלל להצד הראשון בנמוק המיגו דמאי נ"מ לן לפ"ז אם הוא מדאורייתא או מדרבנן אבל ס"ס כיון דאם היה טוען טענת מזויף היה נאמן הנה על כל טענות אחרות עלינו להגיד מה לו לשקר⁵⁹⁷באבן האזל פי"ד מהלכות מלוה הי"ד הקשה כן, ויישב דהנה התוס' שם תירצו דלא כרש"י אלא משום שהוא ירא לשקר, אך באמת אין זה ב' תירוצים וצריכי כל אחד להדדי, שמצד מיגו אף רש"י ס"ל כטענת התוס' שמאן דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו סבירא ליה שליכא טענת מיגו שהלוה ירא לשקר שמא יתקיים השטר, וסברת רש"י לא באה אלא ליישב דהא תינח מצד טענת מיגו, אבל הכא יש כאן גם טענת הפה שאסר דבלא שהיה מודה בשטר לא היה כאן כלל שטר, ומדוע לא יהיה נאנן מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ועל זה יישב רש"י שאין כאן טענת הפה שאסר דמדאורייתא הוי השטר בחזקתו גם בלא קיום דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה בבית דין, ורבנן הם שהצריכו קיום בטענת מזויף, אבל בטענת פרוע לא נתערערה חזקתו של שטר ואין כאן הפה שאסר, וכ"כ בלבוש מרדכי בבא מציעא סי' יז ובקובץ שיעורים בבא בתרא אות תכו, ושיעורי הגרב"ד בשם הגר"ח, וראה מה שכתב בכעין סברות אלו בבית אהרן [ואלקין] כתובות שם. אמנם כבר העירו שמדברי התוס' רא"ש כתובות שם מבואר שהם ב' תירוצים. ובעיקר הסברא דמודה בשטר שכתבו אם הוא מטעם מיגו או מטעם הפה שאסר, ראה בבית הלוי ח"ג סי' מב, ושיעורי הגרש"ר גיטין ב, א., ויובן זה רק להצד השני, וכפי מה שכבר ביארנו במק"א דדבר שהוא רק מתקנתא דרבנן הנה טרם שיצא הדבר אל הפועל לא שייך ע"ז לבוא מצד זכות בכח, ולכן אם היה הדין שנאמן על טענת מזויף מצד דינא דאורייתא, היה אפשר להגיד שאף טרם שטען את זה יש לו ע"ז זכות לטעון וממילא הוא נאמן אפילו על טענה אחרת, אבל מכיון שכל הדין הוא רק תקנתא דרבנן זה לא נכנס כבר בכלל זכות⁵⁹⁸כך תירצו גם בחי' הגרנ"ט ב"מ סי' קלז, קוב"ש ח"ב שם, וכן הביאו בשם הברכת שמואל (ראה ברכת אברהם כתובות שם), אך כתבו כן בלא להזדקק לחילוק שבין דבר דאורייתא לדין דרבנן בכללות, אלא בפשוטו וכמו שמשמע מרש"י שכיון שכל זמן שלא טען מזויף נשארה חזקת השטר דאורייתא אין כאן כלל כח טענת מזויף (ואמנם איה"נ אם תקנת רבנן לקיום היה מצד שעקרו לגמרי את חזקת העדים החתומים ומה שמודה בשטר לא היה צריך לקיימו הוא רק כיון שהודה, לא היה אכפת לן במה שהוא תקנה דרבנן דלפי טעם זה גם בטענת פרוע לולי הודאתו היה צריך קיום נמצא שיש לו כח נאמנות דמזויף, ודו"ק).
עוד ניתן היה לומר בדרך זו, שכיון שכל זמן שאין טענת מזויף הוי העדות על השטר כמי שנחקרה, שוב לא מהני מיגו דהוי מיגו במקום עדים, דעל טענת מזויף איכא כעת עדים שאינו מזויף, ורק אם היה טוען מזויף היו חכמים מצריכים קיום, אבל כל זמן שלא טען מזויף, אין הנאמנות בשטר מחמת הודאתו אלא מחמת השטר שאין בו ריעותא, ולא מהני המיגו במקום עדים, ויעויין כדברים אלו במכתב הגרא"מ ש"ך אל האבן האזל הובא בספר הזכרון אהל יצחק עמ' תרמז (וע"ע מקצוע בתורה סי' מו סעיף ד)..

ה׳ב) מתירוצו של הש"מ בריש ב"מ על קושית התוס' בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דליהמניה במיגו על חציו דאי בעי אמר כולה שלי? שכתב ע"ז "וזו אינה ראיה, דכי אמר כולה שלי לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען, ואף שאומר חציה שלי אין לו אלא חצי ממה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל, נמצא שאתה מאמינו בטענה זו יותר ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלו - וכו' - אלא שורת הדין כך הוא, לעולם אינו נוטל אלא חצי טעין בלבד", וגם לזה אין מובל זולת להצד השני דאנו באים במיגו גם מצד זכות הטענה וכאן זכות הטענה היא להאמין במחצית הטענה, ואע"פ שאם היה טוען כולה שלי הנה בפועל היה משיג חציה, אין אנו מביטים בזה על הבפועל, אלא על הזכות בכח שיש לו בנאמנות הטענה.

ו׳ועי' שם עוד בשמ"ק הנ"ל שמביא ע"ז עוד תירוץ בשם הר' פרץ "דלא אמרינן מיגו בכה"ג אלא באותו ממון", וגם זה בלתי מובן רק להצד השני הנ"ל⁵⁹⁹כך ביאר גם בחידושי הגרנ"ט שם, ועיין שם שיישב לפי זה מדוע במודה במקצת אמרינן מיגו מממון לממון. וע"ע חידושי הגר"ח ושיעורי ר' שמואל בבא בתרא לב, א אות כו..