המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין ה׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 5
א׳בשר בחלב, שכל דבר בפני עצמו, הבשר והחלב, הוא היתר, וע"י תערובתם נעשה כל אחד, גם הבשר וגם החלב לאיסור, וגם שם יש לחקור, אם זהו בתור סבה ומסובב, כלומר, דתערובתם זהו סבה להאיסור שמתהוה על כל אחד מהם בתור איסור עצמי, ובאופן כזה אף כשתתבטל בהמשך הזמן הסבה, זאת אומרת, כשיפרד למשל הבשר מהחלב, ג"כ נשאר כל אחד איסור בפני עצמו, או דהוא בבחינת יסוד ובנין, וממילא אע"פ שכ"ז שהם בתערובתם הנה כל אחד מהם, גם הבשר וגם החלב הוא איסור בפני עצמו, אבל כשנתבטלה התערובות נתבטל גם האיסור.
1
ב׳וע' בספרו של הגאון רבנו חיים הלוי ז"ל על הרמב"ם בפ"ט מהל' מאכלות אסורות (הלכה ט') שמראה שבזה מחולקים הרמב"ם והראב"ד דהלא קי"ל ש"אפשר לסוחטו אסור" ומזה נראה לכאורה, דהאיסור הוא אף לאחר שנתפרדה התערובות, אבל גם בזה יש לחקור, אם זהו רק איסור הנמשך מצד העבר, או דהוא איסור הוי ככל האיסורין. דאם נימא כהצד הראשון שכבר נעשה כל אחד מהתערובות, גם הבשר וגם החלב, לאיסור עצמי, הרי הוא איסור הוי ככל האיסורין, אבל אם נימא כהצד השני, ע"כ דכל האיסור באפשר לסוחטו הוא רק מצד איסור הנמשך, דכיון שכבר נאסר בעודו בתערובתו תו אינו חוזר להתירו, והרמב"ם סובר כהצד הראשון, ובשביל כך פסק שם שאם נפל חלב לתוך קדרה של בשר ונאסרה אותה חתיכה צריכים ששים בקדרה נגד כל החתיכה הנ"ל, שאז החתיכה אסורה והשאר מותר, ואם לאו כל החתיכות שבקדרה אסורה, אע"פ שכלפי החלב יש בקדרה הרבה יותר מששים, משום דכיון דהחתיכה נאסרה כבר באיסור עצמי והוי ככל איסורין שבתורה אנו צריכים לששים נגד כל החתיכה, ואע"פ שכל סבת האיסור הוא תערובות החלב שכנגדו יש ששים, הנה לענין כח התפשטותו של הטעם, אנו מביטים על הדבר הנאסר.
2
ג׳והראב"ד סובר כהצד השני, ובשביל כך חלק על הרמב"ם ואמר "אנו אומרים, שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה - וכו' - ואם יש באותו חלב כדי ליתן טעם בכל החתיכות אסורות", ואע"פ שהוא ג"כ סבור, דאפשר לסוחטו אסור, אבל כיון דהאיסור כבר אינו איסור הוי אלא דהוא רק איסור הנמשך מצד העבר שאינו חוזר להתירו, אין לו כח להתפשט גם על אחרים לאוסרים מטעם טעם כעיקר, דכיון שהוא מטעם "יסוד ובנין" הנה כשנהרס היסוד, כלומר, התבטלות החלב שבו ממילא נופל הבנין, האיסור המתפשט, כנ"ל601יעויין שם שהראב"ד סובר דלא אמרינן חנ"נ רק במין במינו (למ"ד מב"מ לא בטיל) משא"כ במין בשאינו מינו לא אמרינן חנ"נ. וביאר בזה הגר"ח דחלוק דין דאין ביטול במין במינו שהוא מעיקר דין ביטול שלא שייך ביטול במין במינו, לבין דין טעם כעיקר שמצד עצם המציאות שייך ביטול וגזירת הכתוב דאעם כעיקר אינו לסלק דין ביטול אלא להיפך שהוא חלות שם איסור, ועל פי זה מבואר דאף שאפשר לסוחטו אסור, אולם זה היה מהני רק היכא שעצם האיסור קיים וכגון במין במינו דלא בטיל, משא"כ כשהאיסור עצמו לא קיים הגם שדבר הנאסר אינו חוזר להתירו, אך אכתי לא שייך בזה חידוש דין דטעם כעיקר. ועוד בביאור דברי הראב"ד עייו חת"ס חולין קט, ב. ועיין בדברי הראב"ד עצמו בתמים דעים סימן ז..
3