המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין ו׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 6
א׳ועי' בתוס' חולין (ק"ח ע"ב), מחלוקת רבנו שמואל ור"י, למ"ד מין במינו לא בטל, איך יהיה הדין ברוטב שנאסר מטעם חתיכת נבלה ונתערב הרוטב במים אחרים, אם יהיה בזה הדין של מין במינו לא בטל, שלדעת רבנו שמואל, גם ע"ז נאמר מין במינו לא בטל כיון שזה מים וזה מים, והר"י סובר, דבאופן שכזה שפיר מתבטל הרוטב הנאסר בששים של מים אחרים, כיון שהרוטב אינו נאסר אלא מחמת טעם הנבלה המעורב בהן, משום "דאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן".
1
ב׳והמחלוקת בזה הוא ג"כ, אם נביט על הדין דמין במינו לא בטל בתור סבה ומסובב, או בתור יסוד ובנין, דאע"פ שמקור האיסור הוא בודאי חתיכת הנבלה, אבל ס"ס המסובב הוא שהתבלין בעצמם כבר נאסרו, וכשנפלו לתוך מים אחרים אין אנו צריכים להביט על הסבה הראשונה, אלא אנו אומרים בנוגע להמים האחרים מין במינו לא בטל, אבל אם אנו מביטים ע"ז בתור יסוד ובנין ויסוד האיסור של הרוטב הוא רק הבשר הנבלה, או החלב והדם, הנה תמיד אנו צריכים להביט על היסוד. כי כדברי הרמב"ן הנ"ל כשנופל היסוד נופל הבנין אפילו בבנינים ע"ג בנינים והיסוד הוא בשר שבנוגע להמים הוא מין בשאינו מינו.
2
ג׳ועי' ברשב"א שמסביר את סברת הר"י בהמליצה "דלא יהיה כח הבן יפה מכח האב", ובודאי שאמנם אפשר שיהיה כח הבן יפה מכח האב, מפני שהאב והבן הוא ג"כ בתור סבה ומסובב והבן מתקיים שפיר אפילו כשהאב כבר איננו, אלא שכוונתו הוא ג"כ למה שאמרנו, דאין כאן בבחינת סבה ומסובב אלא בתור יסוד ובנין, וכשנופל היסוד ממילא נופל הבנין.
3
ד׳ועי' בחוות דעת ביו"ד סי' צ"ב שפוסק ג"כ בהיתר שקבל טעם מאיסור שאינו בטבעו להתפשט רק עד ל', למשל איסור כחוש, הנה אע"פ שההיתר הוא שם ובטבעו להתפשט עד ששים, בכ"ז די בל' מכיון שיסוד האיסור הוא דבר שבטבעו להתפשט רק עד ל'.
4
ה׳והחידוש שבדבריו הוא, דלא רק לענין מין במינו אנו מביטים על יסוד האיסור, אלא ג"כ לענין כח ההתפשטות של האיסור וכאן עוד מובלט ביותר היסוד של "יסוד ובנין" הנ"ל.
5
ו׳ואמנם מתוס' חולין שם משמע להדיא כהחו"ד הנ"ל, שהרי סיימו שם בדבריהם "ומכאן יש להוכיח, דתבלין הבלועין מחלב או מדם ונפלו לקדירה דמתבטלים בששים, אע"ג דנותן טעם אפילו באלף, מותר דאינו חמור מן האיסור הבלוע מהן"602יש להבחין כאן בין הנדון של מין במינו שעל זה אמר הרשב"א (והוא מהרמב"ן) והביאו הר"ן (ריש כל הבשר (מג, סוף עמוד ב) מדפי הרי"ף שאמרינן הסברא שלא יהא כח הבן מכח האב. אולם הנדון שבכאן הוא שאף ה'בן' שכוחו ככח ה'אב' לא יאסור יותר מאילו היה האב כאן, ובזה מצינו שתי סברות בראשונים שהרשב"א שם כתב שזהו הטעם גם כן להא דמלח ותבלין הבלוע מאיסור אינו אוסר יותר מכח ה'אב' ואף שה'בן' כוחו לאסור באלף, מכל מקום אסור הוא רק בששים, ואילו הר"ן לעיל מיניה (שם עמוד א) ביאר טעם אחר שאין אומרים חנ"נ אלא בזמן שההיתר מעורב עם האיסור ונעשה ההיתר כגוף האיסור, אבל כשהאיסור יוצא מההיתר אין כאן חנ"נ כלל.
[וזהו בשאר איסורים, אבל בבשר בחלב שכפי שהקדים הגאון המחבר וכן מבואר בראשונים שהבשר הוא איסור עצמי, מכל מקום נחלקו הראשונים אם הבשר נשאר אסור גם כשיצא ממנו כל החלב, יעויין בהגהות מהרא"י על השערי דורא סי' נא שדימה זאת לכלאי בגדים שכשיצא חוט הפשתן שוב אין כאן תערובת לאיסור, ועיין מחלוקת הש"ך והט"ז בסי' קה. וראה תורת יקותיאל סוף סימן סט. ואם נשתמש בגדריו של הגאון המחבר נמצא שתערובת בשר בחלב הנאסרת יש בה מהסיבה ומסובב ומהיסוד והבנין, והיינו שלענין יצירת האיסור שאנו צריכים דרך בישול וטעם כעיקר אזי צריך נתינת טעם אולם לאחר שנאסר הבשר מהחלב או להיפך על ידי נתינת טעם שוב אין אנו צריכים לסיבה ואפשר לסוחטו אסור, אולם כל זה יהיה נכון רק בזמן שעדיין 'יסוד' האיסור קיים כלומר התערובת של בשר בחלב, אך בנפול היסוד ואין כאן תערובת כלל של בשר בחלב יפול הבנין. עיין בכל זה אור גדול סימן סא אות יב].
והנה בשום לב הן הטעם של לא יהא כח הבן יפה מכח האב הוא כדברי הגאון המחבר בסברת יסוד ובנין, אך גם הטעם שלא אמרינן חנ"נ רק שיש חלק מהאיסור בתערובת הוא בסברת יסוד ובנין, והיינו שמה שנעשה ההיתר לנבילה אינו משום שנאסר בעבר מהאיסור, אלא משום שהוא מעורב כיום עם איסור, וכשנפל היסוד דהתערובת נפל גם הבנין דחנ"נ.
אך נראה שאין כאן מחלוקת ושני הדברים נצרכים, שהנה במלח ותבלין הבלועים מאיסור, סברת לא יהא כח הבן יפה מכח האב הינו לומר שאין זה מלח ותבלין האסורים באיסור דם, אלא שכמות הדם גדלה גם במלח וכלשונו של הרשב"א בחידושיו, לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"ז שאיסורו מחמת עצמו אלא כדם שאסרו, ורואין אותו כאלו כולו דם ואוסר בכמות שהיה הדם אוסר ולא יותר, עכ"ל. [וחידושו של החוו"ד שהביא הגאון המחבר הוא גם לאידך גיסא שההיתר אף נמדד לפי איכות האיסור]. ואמנם כל זה בנוגע לנדון של מלח ותבלין הבלועים מאיסור שנתערבו בקדירה. אך בנוגע לשאלה שכל מליחת בשר תיאסר היום כיון שהמלח שנעשה נבילה חוזר ונבלע בבשר, וכתבו הראשונים שאין הנאסר יכול לאסור יותר ממקום שהאוסר היה הולך לשם, ולכאורה אינו ענין לסברת לא יהא יפה כח הבן מכח האב, דמה בכך שאין כח הבן יפה מכח האב, הלא אין אנו רוצים לדון שיאסור הבן יותר מכח האב, אלא שילך הבן למקום שהאב אינו יכול לאוסרו, וזה לא תלוי ב'כח' אלא במציאות, וכיון שהבן אסור הוא מדוע לא יאסור את המקום אליו הגיע (בהגבלת כח האב כמובן), ועל כרחך שאנו נצרכים לטעם הר"ן שכל שאין ה'אב' קיים גם ה'בן' אינו קיים. מאידך, גם סברא זו לבדה אינה מועילה אלא במקרה בו אין האב אכן מגיע, אך במלח ותבלין הבלועים מאיסור שנתערבו בקדירה הרי הבן והאב גם יחד מעורבים עדיין אלא שהאב בטל בששים, ואם לא נימא את סברת הרשב"א שלא יהא הבן חמור מכח האב יאסור הבן אפילו באלף.
ואמנם שתי הסברות הללו מיוסדים על כך שחתיכה נעשית נבילה אינה סיבה ומסובב אלא יסוד ובנין, ומטעם זה גופא אנו אומרים את שני הדברים, א. שאין בכח הנאסר לאסור יותר מהאוסר. ב. שאין בכח הנאסר לאסור בלא האוסר (ולקמן מביא הגאון המחבר את דברי הברוך טעם שלדעת הסמ"ג יש לחלק בין זה לזה).
ולפי זה יש מקום לבאר את דברי הרמ"א בסי' קה סעידף יד על הדין דמלח ותבלין הבלועים מאיסור שאינם אוסרים באלף וכתב הדרכי משה את הטעם שאין הנאסר אוסר במקום שאין האוסר יכול לילך, וכן ציין הביאור הגר"א בס"ק פח, לתוס' חולין צו, ב ד"ה אפילו שכתב (שם בצז, א) לענין איסור קליפה אמאי לא יאסור הקליפה את הקליפה שאצלו ותירץ 'היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה'. ולכאורה קשה מה טעם הוא זה לנדון דידן שהאיסור כן הולך לכל הקדירה, ואולם להנ"ל אין כוונת הרמ"א וביאור הגר"א לטעם המסויים הזה, אלא ליסוד הדין שחתיכה נעשית נבילה הינה בגדר יסוד ובנין, והיינו שאין ענינו של חתיכה נעשית נבילה לתת כח עצמי להיתר לההיפך לאיסור, אלא שהוא הגדלת כמות האיסור על ידי מה שהוא אוסר את ההיתר, וטעם אחד לשניהם כאמור שלא יוכל ההיתר לאיסור כשאין האיסור עמו וכן לא יוכל לאסור יותר מכח האיסור. וכיון שכך שפיר כתב הרמ"א את טעם התוס' וציין לו בביאור הגר"א, ודו"ק. והדברים מבוארים כבר בפליתי סי' צד סק"ד.
אכן הכרח גמור אין כאן ויש לחלק ביניהם, וכפי שמצינו ראשונים בהדיא שהדם שסכימים עם ר"י לענין מין במינו שאזלינן בתר האוסר ולא הנאסר (ולדברי הגאון המחבר ענינו מצד יסוד ובנין) ואפ"ה לענין התולדות היוצאות מהם דהיינו מלח ותבלין הבלוע מדם לענין ששים, ולאסור במקום שאין האיסור יכול לילך לשם) מחולקים הם, ראה להלן דברי הסמ"ג (הסובר כדעת ר"י לענין מין במינו) שמשערים לפי המלח ואינו בטל אפילו באלף, כיון שהוא מוליך את הטעם בכל הקדירה , ומאדיך ראה בדבריו בל"ת קלז לענין איסור דם שהביא את סברת התוס' שאין הבשר נאסר מחמת המלח כיון שאין הדם נכנס לבשר. מצד שני הרמב"ן המסכים כנ"ל עם הר"י שלא יהא הבן חמור מכח האב לענין מין במינו, ומכל מקום א"צ לדעתו שיהא תערובת של איסור והיתר וכל שנאסר האיסור אפשר לסוחטו אפילו לגמרי אסור (עיי"ש שמתחילה רצה לומר כן רק בבשר בחלב, ואח"כ כתב שבכל איסור והיתר הוא כן, עיי"ש בכל דבריו, ועיין שם בעמוד א שהביא את דברי התוס' ליישב שם המשנה בלא ניער וכיסה, אלא שכתב שהם דברי נביאות לומר שלא יצא משהו מהחתיכה, וביאר הרמב"ן הטעם דבקליפה אינה אוסרת הקליפה שאצלה כיון שבקליפה לא אמרינן חנ"נ (עיין בתוס' בתירוץ שני דל"א חנ"נ בחצי חתיכה ואולי לזה כיוון הרמב"ן) ועיי"ש לענין מלח שאין המלח בולע כלל את הדם אלא מפליטו (או שהוא כלה בתוכו, וצ"ב כוונתו). ואילו לענין מלח הבלוע מדם כתב גם הוא שסברת אין יפה הבן מכח האב מהני שלא יאסר אלא בששים ולא באלף, ודו"ק..
[וזהו בשאר איסורים, אבל בבשר בחלב שכפי שהקדים הגאון המחבר וכן מבואר בראשונים שהבשר הוא איסור עצמי, מכל מקום נחלקו הראשונים אם הבשר נשאר אסור גם כשיצא ממנו כל החלב, יעויין בהגהות מהרא"י על השערי דורא סי' נא שדימה זאת לכלאי בגדים שכשיצא חוט הפשתן שוב אין כאן תערובת לאיסור, ועיין מחלוקת הש"ך והט"ז בסי' קה. וראה תורת יקותיאל סוף סימן סט. ואם נשתמש בגדריו של הגאון המחבר נמצא שתערובת בשר בחלב הנאסרת יש בה מהסיבה ומסובב ומהיסוד והבנין, והיינו שלענין יצירת האיסור שאנו צריכים דרך בישול וטעם כעיקר אזי צריך נתינת טעם אולם לאחר שנאסר הבשר מהחלב או להיפך על ידי נתינת טעם שוב אין אנו צריכים לסיבה ואפשר לסוחטו אסור, אולם כל זה יהיה נכון רק בזמן שעדיין 'יסוד' האיסור קיים כלומר התערובת של בשר בחלב, אך בנפול היסוד ואין כאן תערובת כלל של בשר בחלב יפול הבנין. עיין בכל זה אור גדול סימן סא אות יב].
והנה בשום לב הן הטעם של לא יהא כח הבן יפה מכח האב הוא כדברי הגאון המחבר בסברת יסוד ובנין, אך גם הטעם שלא אמרינן חנ"נ רק שיש חלק מהאיסור בתערובת הוא בסברת יסוד ובנין, והיינו שמה שנעשה ההיתר לנבילה אינו משום שנאסר בעבר מהאיסור, אלא משום שהוא מעורב כיום עם איסור, וכשנפל היסוד דהתערובת נפל גם הבנין דחנ"נ.
אך נראה שאין כאן מחלוקת ושני הדברים נצרכים, שהנה במלח ותבלין הבלועים מאיסור, סברת לא יהא כח הבן יפה מכח האב הינו לומר שאין זה מלח ותבלין האסורים באיסור דם, אלא שכמות הדם גדלה גם במלח וכלשונו של הרשב"א בחידושיו, לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"ז שאיסורו מחמת עצמו אלא כדם שאסרו, ורואין אותו כאלו כולו דם ואוסר בכמות שהיה הדם אוסר ולא יותר, עכ"ל. [וחידושו של החוו"ד שהביא הגאון המחבר הוא גם לאידך גיסא שההיתר אף נמדד לפי איכות האיסור]. ואמנם כל זה בנוגע לנדון של מלח ותבלין הבלועים מאיסור שנתערבו בקדירה. אך בנוגע לשאלה שכל מליחת בשר תיאסר היום כיון שהמלח שנעשה נבילה חוזר ונבלע בבשר, וכתבו הראשונים שאין הנאסר יכול לאסור יותר ממקום שהאוסר היה הולך לשם, ולכאורה אינו ענין לסברת לא יהא יפה כח הבן מכח האב, דמה בכך שאין כח הבן יפה מכח האב, הלא אין אנו רוצים לדון שיאסור הבן יותר מכח האב, אלא שילך הבן למקום שהאב אינו יכול לאוסרו, וזה לא תלוי ב'כח' אלא במציאות, וכיון שהבן אסור הוא מדוע לא יאסור את המקום אליו הגיע (בהגבלת כח האב כמובן), ועל כרחך שאנו נצרכים לטעם הר"ן שכל שאין ה'אב' קיים גם ה'בן' אינו קיים. מאידך, גם סברא זו לבדה אינה מועילה אלא במקרה בו אין האב אכן מגיע, אך במלח ותבלין הבלועים מאיסור שנתערבו בקדירה הרי הבן והאב גם יחד מעורבים עדיין אלא שהאב בטל בששים, ואם לא נימא את סברת הרשב"א שלא יהא הבן חמור מכח האב יאסור הבן אפילו באלף.
ואמנם שתי הסברות הללו מיוסדים על כך שחתיכה נעשית נבילה אינה סיבה ומסובב אלא יסוד ובנין, ומטעם זה גופא אנו אומרים את שני הדברים, א. שאין בכח הנאסר לאסור יותר מהאוסר. ב. שאין בכח הנאסר לאסור בלא האוסר (ולקמן מביא הגאון המחבר את דברי הברוך טעם שלדעת הסמ"ג יש לחלק בין זה לזה).
ולפי זה יש מקום לבאר את דברי הרמ"א בסי' קה סעידף יד על הדין דמלח ותבלין הבלועים מאיסור שאינם אוסרים באלף וכתב הדרכי משה את הטעם שאין הנאסר אוסר במקום שאין האוסר יכול לילך, וכן ציין הביאור הגר"א בס"ק פח, לתוס' חולין צו, ב ד"ה אפילו שכתב (שם בצז, א) לענין איסור קליפה אמאי לא יאסור הקליפה את הקליפה שאצלו ותירץ 'היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה'. ולכאורה קשה מה טעם הוא זה לנדון דידן שהאיסור כן הולך לכל הקדירה, ואולם להנ"ל אין כוונת הרמ"א וביאור הגר"א לטעם המסויים הזה, אלא ליסוד הדין שחתיכה נעשית נבילה הינה בגדר יסוד ובנין, והיינו שאין ענינו של חתיכה נעשית נבילה לתת כח עצמי להיתר לההיפך לאיסור, אלא שהוא הגדלת כמות האיסור על ידי מה שהוא אוסר את ההיתר, וטעם אחד לשניהם כאמור שלא יוכל ההיתר לאיסור כשאין האיסור עמו וכן לא יוכל לאסור יותר מכח האיסור. וכיון שכך שפיר כתב הרמ"א את טעם התוס' וציין לו בביאור הגר"א, ודו"ק. והדברים מבוארים כבר בפליתי סי' צד סק"ד.
אכן הכרח גמור אין כאן ויש לחלק ביניהם, וכפי שמצינו ראשונים בהדיא שהדם שסכימים עם ר"י לענין מין במינו שאזלינן בתר האוסר ולא הנאסר (ולדברי הגאון המחבר ענינו מצד יסוד ובנין) ואפ"ה לענין התולדות היוצאות מהם דהיינו מלח ותבלין הבלוע מדם לענין ששים, ולאסור במקום שאין האיסור יכול לילך לשם) מחולקים הם, ראה להלן דברי הסמ"ג (הסובר כדעת ר"י לענין מין במינו) שמשערים לפי המלח ואינו בטל אפילו באלף, כיון שהוא מוליך את הטעם בכל הקדירה , ומאדיך ראה בדבריו בל"ת קלז לענין איסור דם שהביא את סברת התוס' שאין הבשר נאסר מחמת המלח כיון שאין הדם נכנס לבשר. מצד שני הרמב"ן המסכים כנ"ל עם הר"י שלא יהא הבן חמור מכח האב לענין מין במינו, ומכל מקום א"צ לדעתו שיהא תערובת של איסור והיתר וכל שנאסר האיסור אפשר לסוחטו אפילו לגמרי אסור (עיי"ש שמתחילה רצה לומר כן רק בבשר בחלב, ואח"כ כתב שבכל איסור והיתר הוא כן, עיי"ש בכל דבריו, ועיין שם בעמוד א שהביא את דברי התוס' ליישב שם המשנה בלא ניער וכיסה, אלא שכתב שהם דברי נביאות לומר שלא יצא משהו מהחתיכה, וביאר הרמב"ן הטעם דבקליפה אינה אוסרת הקליפה שאצלה כיון שבקליפה לא אמרינן חנ"נ (עיין בתוס' בתירוץ שני דל"א חנ"נ בחצי חתיכה ואולי לזה כיוון הרמב"ן) ועיי"ש לענין מלח שאין המלח בולע כלל את הדם אלא מפליטו (או שהוא כלה בתוכו, וצ"ב כוונתו). ואילו לענין מלח הבלוע מדם כתב גם הוא שסברת אין יפה הבן מכח האב מהני שלא יאסר אלא בששים ולא באלף, ודו"ק..
6