המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 19
א׳וידועה היא דעת הרמב"ם בעד אחד שכתב "אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד? אמר עד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחרי שהתרה בו הרי זה לוקה, אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד".
1
ב׳גם כאן בנויה ההלכה על יסוד של עצם והסתעפות, שכיון שהיתה סבה מתאימה לקביעת העצם, אז כבר המסתעף מזה בא ממילא, אע"פ שהסבה כשהיא לעצמה איננה מספיקה לההסתעפות, ובנ"ד העצם הוא קביעת המציאות של החלב, וע"ז יש סבה מספיקה זהו העד אחד, ואע"פ שאין הסבה הזו מספיקה לחיוב מלקות המסתעף מזה.
2
ג׳וזהו ג"כ מפני מה? מפני שהמסובב אינו דרוש להסבה רק בשעת התהוותו, אבל כיון שכבר נתהוה תו יש לו קיום עצמי, ובנ"ד שסבת הנאמנות הוא העד אחד וקביעת מציאות החלב על הדבר זהו המסובב, הנה אחרי שכבר נקבעה הנאמנות תו איננו דרושים לכל הפרטים המסתעפים מזה כחו של העד, ובשביל זה אע"פ שאין כחו של העד מספיק לחיוב מלקות ג"כ מחוייב הוא.
3
ד׳והנה הכס"מ הוסיף על דברי הרמב"ם הללו ש"נראה שלמד כך מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבנו נאמן לאסור הדבר", ומובן, שאין מזה ראיה ברורה, אמנם לפי דברינו אין הדבר צריך כלל לראי' כי זהו מהמושכלות הראשונות בכל היסודות של חזקה ועדות.
4
ה׳כי נקח למשל את עצם הדין של עדות שאנחנו אומרים תמיד "עפ"י שנים עדים יקום דבר", ומאין אנו יודעים שהעדים כשרים המה? מפני שאנו מעמידים אותם על חזקת כשרות, ובשביל כך ההלכה שגם ב"שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שזו באה בפני עצמה ומעידה וזהו באה בפני עצמה ומעידה", מפני החזקת כשרות, אע"פ שחזקת ממון הלא אלימא מכל החזקות, כי הלא אפילו רוב שאלימא מכל החזקות, כי "רובא וחזקה רובא עדיף", ובכ"ז אין הולכין בממון אחרי הרוב? אלא ג"כ מפני ההבדל שבין העצם והסתעפות לענין נאמנות העדים, ובנ"ד החזקת כשרות באה לקבוע את עצם הכשרות של העדים, ואע"פ שמסתעף מזה אח"כ נ"מ לענין ממון שע"ז כבר יש חזקת ממון שאלימא, כאמור, מכל החזקות לא איכפת לן, כי, כאמור, ה"דבר המעמיד של כל החזקות הוא הספק, כשיש ספק באה הכרעת החזקה, אבל עכ"פ כיון שחזקת כשרות כבר הכריעה שהעדים המה כשרים, תו אי אפשר לבוא על הממון מצד חזקת ממון, כי על הממון כבר אין ספק, מאחרי שעדים כשרים מעידים על זה והתורה אומרת עפ"י שנים עדים יקום דבר"695סברא זו כתב בשו"ת טוטו"ד תליתאי יו"ד בתוך תשובה סי' לו, ודימה גם הוא למה שכתב הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל. ויעויין במהרי"ט אה"ע סי' מ ד"ה ועתה שדן להכשיר עד מטעם חזקה והוכיח כן מדין תו"ת שמעמידים על חזקת כשרות לר"ה, וכתב וזה לשונו, שכל שאנו דנין בתחילה בהכשרו של עד או פיסולו ויש לנו להעמיד בחזקת כשרות בחזקת כשר בודאי קאי ולא בספק, וע"ע חזון איש אה"ע סי' פ סקי"ט שכתב גם כן שדומה דין זה למקוה שאנו מעמידים את האדם בחזקתו ולא את הטהרות כיון ששורש הספק הוא העדים ולא הממון. וע"ע קוב"ש ב"ב אות קיז.
והנה אם רק מטעם הסברא שמצינו ברמב"ם שהאיסור בעד אחד יוחזק לכאורה זה לא היה מספיק ליישב הקושיה, שאם כל המקור של כח העדות הוא מכח חזקה גרידתא, זה עצמו היה מן התימה שתכשיר התורה ענין עדות על סמך חזקה גרידתא, ואינו דומה לעד אחד הנאמן באיסורין שם כבר הוכרע העצם לאיסור, וממילא המסתעף ממנו אנו דנים אותו שאכל חלב, והיה לו להגאון המחבר להביא מעדות מיוחדת דמהני בקידושין וסוקלין על פיה, או מראיות שיועילו לממון ויסקלו את האשה שנתקדשה בממון זה, אבל כאן שכח העדות עצמו נשען על חזקה בלבד זאת אנו שואלים היאך נתנה התורה לעדים כח המתבסס על חזקה בלבד. והדברים מפורשים בברכת שמואל קידושין סי' כא אות ב שהקשה על הבית הלוי ח"ב סי' ד הכותב לבאר היאך מהני חזקת כשרות להוציא ממון, דמאי הוקשה לו הא יש לומר בפשיטות שקודם אנו מחזיקים אותו לעד ואחר כך נאמן ממילא, וביאר הברכת שמואל דאין כשרות העדים ענין בפני עצמו וכל ענינו הוא מה שמהני לפעול על פיו (ראה גם מה שכתב הגאון המחבר להלן ריש אות כג, ודו"ק), וכיון דחזקת ממון עדיפא סברא היא שלא יהני חזקת כשרות לאשויי כח לעדים להוציא ממון. (עיי"ש כתב שהוא הדין לענין גדלות דגדלות אינו ענין לעצמו רק מה שמהני לחיוב עונשים ומלקות).
ועיין רמב"ן במלחמות כתובות פ"ב שמחלק בין חזקה דקודם הכחשה לחזקה דלאחר הכחשה שהתם לא מהני חזקת כשרות להוציא ממון ופליג בזה על הבעל המאור, וראה מש"כ השערי יושר שער ב פרק ב, וע"ע קוב"ש ב"ק אות מט וב"ב אות קטז דמחלוקת רב הונא ורב חסדא בתרי כתי עדים היא דלר"ח הוי חזקת כשרות להוציא ממון, ואילו לרב הונא לא החזקת כשרות היא המוציאה את הממון אלא העדות. (אך אין מכאן ראיה לסברת הגאון המחבר דאינו מטעם האיסור בעד אחד יוחזק דא"כ לא הוה פליג רב חסדא שהרי גם לדעתו מוציאין ממון בעדים בלי ריעותא, אלא שהוא מטעם הבית הלוי שם, או כמו שכתבו האחרונים דהחזקת כשרות באה רק לסלק הספק פסלות אבל כח העדות הוא מצד עצמו)..
והנה אם רק מטעם הסברא שמצינו ברמב"ם שהאיסור בעד אחד יוחזק לכאורה זה לא היה מספיק ליישב הקושיה, שאם כל המקור של כח העדות הוא מכח חזקה גרידתא, זה עצמו היה מן התימה שתכשיר התורה ענין עדות על סמך חזקה גרידתא, ואינו דומה לעד אחד הנאמן באיסורין שם כבר הוכרע העצם לאיסור, וממילא המסתעף ממנו אנו דנים אותו שאכל חלב, והיה לו להגאון המחבר להביא מעדות מיוחדת דמהני בקידושין וסוקלין על פיה, או מראיות שיועילו לממון ויסקלו את האשה שנתקדשה בממון זה, אבל כאן שכח העדות עצמו נשען על חזקה בלבד זאת אנו שואלים היאך נתנה התורה לעדים כח המתבסס על חזקה בלבד. והדברים מפורשים בברכת שמואל קידושין סי' כא אות ב שהקשה על הבית הלוי ח"ב סי' ד הכותב לבאר היאך מהני חזקת כשרות להוציא ממון, דמאי הוקשה לו הא יש לומר בפשיטות שקודם אנו מחזיקים אותו לעד ואחר כך נאמן ממילא, וביאר הברכת שמואל דאין כשרות העדים ענין בפני עצמו וכל ענינו הוא מה שמהני לפעול על פיו (ראה גם מה שכתב הגאון המחבר להלן ריש אות כג, ודו"ק), וכיון דחזקת ממון עדיפא סברא היא שלא יהני חזקת כשרות לאשויי כח לעדים להוציא ממון. (עיי"ש כתב שהוא הדין לענין גדלות דגדלות אינו ענין לעצמו רק מה שמהני לחיוב עונשים ומלקות).
ועיין רמב"ן במלחמות כתובות פ"ב שמחלק בין חזקה דקודם הכחשה לחזקה דלאחר הכחשה שהתם לא מהני חזקת כשרות להוציא ממון ופליג בזה על הבעל המאור, וראה מש"כ השערי יושר שער ב פרק ב, וע"ע קוב"ש ב"ק אות מט וב"ב אות קטז דמחלוקת רב הונא ורב חסדא בתרי כתי עדים היא דלר"ח הוי חזקת כשרות להוציא ממון, ואילו לרב הונא לא החזקת כשרות היא המוציאה את הממון אלא העדות. (אך אין מכאן ראיה לסברת הגאון המחבר דאינו מטעם האיסור בעד אחד יוחזק דא"כ לא הוה פליג רב חסדא שהרי גם לדעתו מוציאין ממון בעדים בלי ריעותא, אלא שהוא מטעם הבית הלוי שם, או כמו שכתבו האחרונים דהחזקת כשרות באה רק לסלק הספק פסלות אבל כח העדות הוא מצד עצמו)..
5