המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר כ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 23

א׳אע"פ, שכאמור, בכל עניני הספיקות, החזקות וגם בעדות אנו מביטים תמיד על עיקר הדבר ולא על הסתעפות הדבר, הנה במה דברים אמורים כשיש ע"י הספק נפקא מינא לדינא גם בעיקר הדבר, שאז כיון שקם דינא לזה תו מסתעפים כל הדברים ממילא עפ"י הדין של עיקר הדבר, אע"פ שמצד הדברים המסתעפים כשהם לעצמם היה צריך להיות דין אחר, אבל אם מצד הספק אין שום נפקא מינא לדינא בעיקר הדבר, אלא רק בהמסתעף לחוד, אז עיקר הדבר לא משפיע כלום על המסתעף, וזהו מפני מה? מפני, שכאמור, כל היסוד של החזקות הוא הספק, ומה זה ספק? זהו הספק בדין, כי המציאות כשהיא לעצמה לא מענינת אותנו, וא"כ באין שום נ"מ לדינא מהספק שבעיקר הדבר, אז לא נופל על זה כלל גדר חזקה, וגם בעדים, אע"פ שזהו כבר בירור ודאי ולא הספק הוא היסוד בזה, אבל גם בעדים נאמר "יקום דבר", וזהו דוקא שע"י הנאמנות שלהם מתהוה איזה דין שזהו ה"דבר" שלהם, אבל כששני עדים יספרו סתם סיפור בעלמא שאין מזה שום נ"מ לדינא, דבריהם לא מעלים ולא מורידים בזה, וא"כ כשעדים מעידים על דבר שאין בזה שום נ"מ לעצם הדבר, אלא רק בהסתעפות הדבר, אז עלינו לדון בזה לא מצד הדבר, אלא אך רק מצד ההסתעפות שבזה⁷⁰¹כך ביאר בשערי יושר שער ב פרק ב זה לשונו, דהנה עיקר כלל התורה בדין חזקה הוא הוראת דין הוראת בירור הספיקות וכו' ולפי זה לא שייך דין חזקה רק אם צדדי הספיקות נוגעים עוד לדינא אל עצם הדבר שבו נולד הספק דאז שייך בזה להעמיד הדבר על חזקתו להיות נוהג בו הדין כדמעיקרא, אבל אם לאותו הדבר בעצמותו אינו נוגע לדינא ענין הספק ליכא בזה ענין חזקה על הדבר בעצמו דבשלמא אם היה ענין חזקה הכרעת המציאות אז ליכא לחלק בין אם נוגע הספק לעצם הדבר שבו נולד הספק או לענין אחר כיון דמכל מקום יש לנו הכרעה שכך וכך נקרה במציאות, ונתברר עצם הספק, אבל אם נחליט דחזקה אינה רק חידוש דין למעשה ענין זה לא שייך רק על עצם הדבר ולא על דבר אחר וזה יסוד נכון בענין חזקה, עכ"ל. וע"ע בחידושיו לכתובות סימן ט.
ובעיקר הענין אם חזקה הוא הנהגה או בירור, הנה דעת רוב האחרונים הוא כהנ"ל דאין ענין חזקה בירור אלא דיני הנהגה, ראה שב שמעעתא ש"ו פכ"ב וש"ז פ"ב, שו"ת רעק"א סי' קלו, שו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' ד ואהע"ז סי' כג. ועיין קובץ הערות סי' סז אות ד שמטעם זה אסור להשבע על סמך חזקה. אולם יש אחרונים הסוברים שהוי בגדר בירור, ראה נתה"מ סי' לד סקט"ו (וחילק בזה בין חזקה דמעיקרא לחזקת ממון), וקוה"ס כלל א סימן ו. וע"ע עונג יו"ט סי' ע שכתב שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים במחזיקין מאיסור לאיסור אם גדר חזקה הוא בירור או הנהגה, עיי"ש שגם מחלוקת ר"ה ור"ח הנ"ל תלויה במחלוקת זו. וע"ע שערי תורה ח"א כלל א פרט א..

ב׳ועל יסוד זה כתב רש"י בקדושין (ס"ו ע"א), גבי ינאי המלך דפרכינן שם, "היכי דמי, אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני", שכתב על זה: "ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחתא אחזקה? הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנדון אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול", והתוס' הקשו על זה: "וא"ת, מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפ"ק דכתובות (י"ג ע"ב), "לדברי המכשיר בה מכשיר בכתה?", אבל באמת התירוץ על זה כבר נתן רש"י בעצמו במה שהוסיף את הדברים: "הני מילי היכי דאיתא קמן והיתה באה לב"ד להתירה", כלומר, שכיון שלפי הנ"ל כל היסוד של "מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה", הוא מפני שאנו מביטים בחזקה על עיקר הדבר ולא על המסתעף מהדבר, אם כן כל זה דוקא אם יש נ"מ לדינא מצד החזקה בעיקר הדבר, אם האם היתה חיה, ואז אמרינן "מאן דמכשיר בה" וכו', אבל כאן שכבר מתה לא שייך להגיד "מאן דמכשיר בה"⁷⁰²בשערי יושר הנ"ל ביאר כן (וכ"ה בחי' הפלאה שם, קה"י כתובות סי' כז), וכתב עוד שגם התוספות אינם חולקים על יסוד זה אלא שלדעתם יש לבן את החזקה עצמה של האם (עיין מה שצויין לעיל). והנה ניתן כמובן לומר לאידך גיסא שכשהנדון תלוי זה בזה לגמרי וכגון בגוונא שכתבו האחרונים המובאים לעיל באם נבעלה לפסול ואחר כך נבעלה לכשר ואנו דנים על הלידה השניה שכל פסול הבת הוא מחמת האם, שם אין אנו צריכים שתהיה האם לפנינו אף לדעת רש"י, שהרי כל נדון הבת מתלא תלי באם, ורק באופן שנזדמנו לפונדק אחד שני מסובבים התלויים במעשה אחד שבזה ביארו האחרונים הנ"ל שנחלקו אם המכשיר בה מכשיר בבתה, יש לומר דבכה"ג איכא להיסוד שאין אנו דנים חזקה אלא בהנוגע נפקא מינה. אך יעויין בשערי יושר שם פרק ג..

ג׳וזהו גם כן הכוונה בדברי הריטב"א בכתובות (י"ט ע"ב) על הא דאמרינן שם, "ת"ר שנים החתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו, ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו הרי אלו נאמנים, ואם יש עדים שכת"י הוא זה - וכו' - אין אלו נאמנים ומגבינן ביה כבשטרא מעליא, ואמאי תרי ותרי נינהו? וכתב ע"ז הריטב"א פסולי עדות דהכא קרובים, דאי אמרת משחקים בקוביא, מאי קא מקשה תרי ותרי נינהו, אטו לא מצי למיפסלינהו בגזלנותא, הא ודאי אי אמרי ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו נאמנים, ואינהו לגבי נפשיהו לאו כל כמינייהו למימר לאו גזלני אנן? - וכו' - אבל יש שפרשו, אפילו באומרים גזלנים ואנוסים מחמת ממון, דכיון שמתו ואינם ראויים לפסול הגוף, אין עדות האחרונים חשוב אלא כמגיד על הממון".

ד׳ואמנם הריטב"א בעצמו מדחה את זה ואומר: "וזה אינו, דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך, דלא עדיפי במיתתם יותר מחייהם, וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים כשרים היינו לא מהימני, השתא נמי לא מהימני כלל, אלא ודאי כדאמרן".

ה׳אכן לפי דברינו, דעת ה"יש מפרשים" מובן מאליו, כיון דכל ההבדל בין הכחשה ובין פסול גזלנותא הוא ג"כ ההבדל בין עצם הדבר ובין הסתעפות הדבר, כי, כאמור, גם בהכחשה יש פסול הגוף וגם בגזלנותא יש בטול הגדת העדות של הכת הראשונה, אלא שבגזלנותא הפסול הגוף הוא עצם הדבר ובטול ההגדה הוא הסתעפות הדבר, ובהכחשה הוא להיפך, וכיון, דכאמור, אפשר להשתמש בההבדל שבין עצם הדבר להסתעפות הדבר לענין קביעת הנאמנות רק כשעצם הדבר נוגע לדינא, וממילא כשמתו העידם, ואין שום נ"מ בהפסלנות אלא רק כדי לבטל את העדות, שוב יש לזה אותו הדין של הכחשה⁷⁰³כך כתב הגאון המחבר בספרו דרכי משה דרכי הקנינים שמעתתא פרק ח עיי"ש שהאריך, וראה שמעתתא ב פרק ט. וע"ע שערי יושר שם סוף פרק ב ובחידושיו לכתובות סימן ט במחלוקת הבעל המאור והרמב"ן לענין עידי שטר שמתו..

ו׳באופן שדעת ה"יש מפרשים", הוא אותה הדעה של רש"י גבי ינאי המלך⁷⁰⁴וכך ביאר גם הגאון המחבר במאמרו רש"י ושיטתו בהלכה (מובא בספר רש"י) אות טז, ובספרו דרכי משה דרכי הקנינים שמעתתא ב פרק ט ועיי"ש שהאריך..

ז׳ומזה אנו רואים, שגם בחזקה וגם בעדות, יש לנו אותו הציור, שאם אין נ"מ לדינא בעצם הדבר, אז אנו מביטים על הסתעפות הדבר.