המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר מ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 45
א׳ועי' שם בתוס' (כ' ע"ב) ד"ה אפקורי מפקר להו, שכתבו "לא לגמרי, דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתיאש משום דסבר שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית", ויש גרסא אחרת "עד שלא יבואו אלא לדמי מה שנהנית", ומובן מאליו, שגם לשתי הגרסאות הנ"ל, אין אנו מבינים מאי תקנו בזה, הלא ממ"נ אם הגרסא הראשונה היא העיקרית, הנה הדרא קושיא לדוכתה, שאפילו מה שנהנית לא משלם, ואם הגרסא השניה היא העיקרית, א"כ ס"ס איזו ראיה היא מכאן לזה נהנה וזה לא חסר, הרי כאן ב"מה שנהנית", יש בזה לא רק זה נהנה, אך גם "זה חסר", כיון דע"ז לא אתיאש (?)744ראה בית אהרן (וואלקין) ב"ק בסוגית זה נהנה וזה לא חסר שעמד בקושיה זו, ויישב ע"פ דברי השטמ"ק בשם ה"ר ישעיה זה לשונו, אין לפרש דמיד מסח דעתיה מינייהו ומפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה ואם כן אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירן לגמרי דודאי לא יחושו בני אדם לדרסם אחרי שנלעסו ויתקלקלו לגמרי עד שלא יהו שוות כלום. עכ"ל, וכתב על זה הבית אהרן שעפי"ז יתפרשו גם דברי התוספות דמה שכתבו שמתייאש מחמת שהרבים דורסים עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית לא השתא שנלעסו קמיירי דודאי השתא שנלעסו יופסדו לגמרי עד שלא יהיו שוות כלום אלא קאי על קודם שנלעסו דמיד שהניחם ברה"ר היה סבור וידע שיתקלקלו עד שיעור זה וממילא השתא שנלעסו לא יחושו עליהם לגמרי וידרסו עד שלא יהיו שוים כלום, ועיי"ש מה שהוסיף.
ובחידושי הגר"ש שקאפ שם אות ד ג"כ עמד בזה וכתב ע"פ מחלוקת השטמ"ק (ב"ק כאן) והתוס' בכריתות כא, א ד"ה ויהבי דברובע ונרבע לאחר גמ"ד והוזמו עדיו שדעת התוס' שהמחזיק זכה בהם כפי שיעור היתרון של אכילה מהנאה, והיינו שנחלקו באדם המתייאש ממקצת החפץ אם יכול אדם אחר לזכות בזה, וגם כאן הבעלים לא התיאש לגמרי ומעתה יש לפרש בב' דרכים. א. אי נימא כהשטמ"ק הנה אין יכול לזכות בהם , ומ"מ שייך לזה נהנה וזה לא חסר שאע"פ שהחפץ עדיין של הבעלים מכל מקום הא בלאו הכי היו נדרסים וא"כ הבעלים בלא"ה לא היו מפסידין ושפיר שייך לנדון דזה נהנה וזה לא חסר. ב. אי נימא כהתוס' שם הנה אע"פ שיכול לזכות בהחלק שנתייאשו ממנו הבעלים, אך מכל מקום אין הבהמה יכולה ליהנות מחלקה אם לא שתאכל גם את חלק הבעלים נמצא שחלק הבעלים גרם לה את הנאתה, ובזה הוא הנדון דזה נהנה וזה לא חסר. וע"ע לבוש מאדכי ב"ק סי' טו אות ז מש"כ בקושיה זו.
ובחידושי הגר"ש שקאפ שם אות ד ג"כ עמד בזה וכתב ע"פ מחלוקת השטמ"ק (ב"ק כאן) והתוס' בכריתות כא, א ד"ה ויהבי דברובע ונרבע לאחר גמ"ד והוזמו עדיו שדעת התוס' שהמחזיק זכה בהם כפי שיעור היתרון של אכילה מהנאה, והיינו שנחלקו באדם המתייאש ממקצת החפץ אם יכול אדם אחר לזכות בזה, וגם כאן הבעלים לא התיאש לגמרי ומעתה יש לפרש בב' דרכים. א. אי נימא כהשטמ"ק הנה אין יכול לזכות בהם , ומ"מ שייך לזה נהנה וזה לא חסר שאע"פ שהחפץ עדיין של הבעלים מכל מקום הא בלאו הכי היו נדרסים וא"כ הבעלים בלא"ה לא היו מפסידין ושפיר שייך לנדון דזה נהנה וזה לא חסר. ב. אי נימא כהתוס' שם הנה אע"פ שיכול לזכות בהחלק שנתייאשו ממנו הבעלים, אך מכל מקום אין הבהמה יכולה ליהנות מחלקה אם לא שתאכל גם את חלק הבעלים נמצא שחלק הבעלים גרם לה את הנאתה, ובזה הוא הנדון דזה נהנה וזה לא חסר. וע"ע לבוש מאדכי ב"ק סי' טו אות ז מש"כ בקושיה זו.
1
ב׳אכן, לפ"ז יובנו הדברים, אם נוסיף עוד ע"ז, דכאן עיקר ההדגשה של התוס' הוא, שהמדובר הוא לא על הפקר אלא על יאוש, וזהו שאמרו "אלא מתיאש", ונוסיף עוד את ההנחה המוסכמת אצל האחרונים745זה לשון התוס' ב"ק סו, א ד"ה כיון שיאוש אינו כהפקר גמור, וכך אכן דעת הקצוה"ח סי' תו והנתה"מ סי' רסב סק"א. אך עיין מחנ"א הל' זכיה מהפקר סימן ז ותרומת הכרי סי' רסב., דביאוש כו"ע מודים דלא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה, ואם אכלה הבהמה פירות ברה"ר, שכאמור, אין כאן הפקר אלא רק יאוש, הרי זוכה אין כאן, דבהמה לאו בת זכיה היא, אבל מאידך גיסא, הלא ס"ס חסרון אין לו להבעלים מאכילת הבמה, אע"פ, שכאמור, עדיין בבעלותו הוא קיים כ"ז שלא בא זוכה, דהא יכול כל אחד לבוא ולזכות, וממילא זה נכנס בהספק של זה נהנה וזה לא חסר, שכאמור, כל עיקר הספק הוא אם גם הצד השלילי, למנוע את הדבר מכל האחרים, הוא מעצם הבעלות, או שזהו רק מסתעף ממילא, וממילא בנ"ד להצד הראשון שפיר יכול לתבוע מבעל הבהמה, דאע"פ שמתיאש מכל ההשתמשות שבזה, ואם יבוא אחר ויזכה בזה יהיה שלו, אבל כ"ז שלא בא זוכה ונשאר בבעלותו, הנה זהי הבעלות שלו שלא יהנו בזה אחרים, אבל אם זהו רק דבר המסתעף מחסרון של הבעלים, הנה, כמובן, כאן לא שייך זה.
2