המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית א׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 1
א׳אמצעי ותכלית
1
ב׳הצד השוה שיש למדה זו, מדת "אמצעי ותכלית" עם המדות של סבה ומסובב, הוא בזה, שכמו שהסבה קדמה תמיד להמסובב אם בזמן או בעיון, ככה ג"כ יש קדימה בזמן או בעיון להאמצעי, כי לולי זה אי אפשר שיהיה בסוג של אמצעי.
2
ג׳אכן בזה יבדלו, כי בעוד שהסבה קדמה להמסובב לא רק בזמן ובעיון אך גם במעלה, כי זהו העיקר, הנה באמצעי ותכלית מובן שבמעלה התכלית קודמת, כי האמצעי בא בשביל התכלית ולא התכלית בשביל האמצעי853ישנם דברים המכונים סיבה תכליתית דהיינו שהתכלית הקיימת במסובב היא למעשה הסיבה לאותו מסובב. דוגמא לדבר ראה מרכבת המשנה לאבות פ"ג מי"א שיראת חטא הקודמת לחכמה אינה קדימה בזמן אלא קדימה בסיבה, והיינו שסיבת השיגו את החכמה היא כדי שישיג את מעלת היראה. וראה לעיל מדה א מה שצויין מהבית האוצר כלל ט אות א שהחסרון ההגיוני בבאין כאחד שייך רק בסיבה ומסובב כשהמסובב נולד מתוך הסיבה (סיבה פועלת) ולא בסיבה תכליתית. גם קורע על מנת לתפור וכדומה, שייכים הם לכאורה לגדרי סיבה תכליתית. (וראה באר יצחק (הורוביץ) לפרשת בחוקותי שביאר את ההבדל בין תנאי הבא במילה 'אם' לתנאי הבא במילה 'על מנת' ולדוגמה הנותן מתנה לחבירו אם ידבר עליו אל המלך הנה סיבת המתנה היא הנתינה אלא שהיתה הגבלה בדבר, אולם בנותן מתנה על מנת שידבר עליו אל המלך הנה אף על פי שהסבה הגורמת למתנה היא פעולת הנתינה, מכל מקום הסיבה התכליתית היא הדיבור אל המלך נמצא שהדיבור אל המלך הוא הסיבה אל המתנה אף על פי שלא קדם לו בזמן (ראה מה שנכתב בדומה לזה לעיל מדה א אות א). יש שהוסיפו עוד סוג של סיבה ומנו שלש מיני סיבות: סיבה גורמת, סיבה פועלת, סיבה תכליתית. ובדרך משל אדם השם אבן כדי להכשיל אחר, הנה הנחת האבן היא סיבה גורמת והמכשול עצמו הוא סיבה פועלת והתכלית היא כדי שיפול אדם. אולם בלשונות הראשונים מוצאים אנו חילופי לשונות בין סיבה פועלת לסיבה גורמת.
ואולם הראשונים כתבו בשם הפילוסופים ארבעה מיני סיבות, סיבת החומר סיבת הצורה סיבת הפועל וסיבת התכלית, ראה מורה נבוכים חלק א פרק סט. (אכן לנדוני הגאון המחבר אזי סיבת החומר והצורה נכנסים תחת הנושא של עצם והסתעפות [היות הצמר מחמם או הגלגל מתגלגל אינו בגדר סיבה ומסובב אלא עצם והסתעפות ראה מה שנכתב לעיל מדה ח אות א], והפועל יחלק לשני מינים או בגדרי סיבה ומסובב או בגדרי יסוד ובנין, ראה במורה נבוכים הנ"ל בסוף הפרק הובאו דבריו לעיל מדה ז אות א. וישנה גם סיבה תכליתית וכפי שהתבאר)..
ואולם הראשונים כתבו בשם הפילוסופים ארבעה מיני סיבות, סיבת החומר סיבת הצורה סיבת הפועל וסיבת התכלית, ראה מורה נבוכים חלק א פרק סט. (אכן לנדוני הגאון המחבר אזי סיבת החומר והצורה נכנסים תחת הנושא של עצם והסתעפות [היות הצמר מחמם או הגלגל מתגלגל אינו בגדר סיבה ומסובב אלא עצם והסתעפות ראה מה שנכתב לעיל מדה ח אות א], והפועל יחלק לשני מינים או בגדרי סיבה ומסובב או בגדרי יסוד ובנין, ראה במורה נבוכים הנ"ל בסוף הפרק הובאו דבריו לעיל מדה ז אות א. וישנה גם סיבה תכליתית וכפי שהתבאר)..
3
ד׳וגם בזה, כי להסבה יש קיום עצמי אבל לא כן להאמצעי, שכל זכות קיומו הוא התכלית הבאה ממנו.
4
ה׳ובשביל כך היו רגילים חכמי ישראל לקרוא את ד' בשם הסבה הראשונה או "בעילת כל העילות וסבת כל הסבות", אבל כמובן, שחלילה להשתמש בזה בלשון אמצעי854זה לשון הרמב"ם שם, הפילוסופים כמו שידעת, יקראו השם יתברך העלה הראשונה והסבה הראשונה, ואלו הידועים במדברים יברחו מזה השם מאד, ויקראו אותו פועל, ויחשבו כי הפרש גדול יש בין אמרנו סבה ועלה, ובין אמרנו פועל וכו'. ואשר תדעהו שאין הפרש בין אמרך עלה או פועל בזה הענין, וזה שאתה כשתקח העלה גם כן בכח, תהיה היא קודמת לעלולה בזמן, אמנם כשתהיה עלה בפעל יהיה עלולה נמצא במציאות העלה בפעל בהכרח, וכן כשתקח הפועל פועל בפועל, יהיה מתחייב מציאות פעלו בהכרח, כי הבונה קודם שיבנה הבית אינו בונה בפעל, אבל הוא בונה בכח, וכשיבנה אז הוא בונה בפועל, כמו שחמר הבית ההוא קודם שיבנה הוא בית בכח, וכשיבנה אז הוא נבנה בפעל, ויתחייב מציאות דבר נבנה אז בהכרח ולא הרווחנו דבר בהגדיל שם פועל על שם עלה וסבה וכו'. ואשר הביאו הפילוסופים לקראו יתברך עלה וסבה, ולא יקראוהו פועל, אינו מפני דעתם המפורסם בקדמות העולם, אבל מפני הענינים אחרים הנני אומרם לך בקצרה.
כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסבות לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבעה החומר, והצורה, והפועל, והתכלית, ושמהם קרובים, ומהם רחוקים, וכל אחד מאלו הארבעה יקרא, סבה ועלה, ומדעותם אשר לא אחלוק אני עליהם, שהשם יתברך הוא הפועל, והוא הצורה, והוא התכלית, ולזה אמרו שהוא יתעלה עלה וסבה שיכלול אלו השלש סבות, והוא שיהיה פועל העולם וצורתו ותכליתו וכו'.
ואומר כבר התבאר בחכמה הטבעית שאלו הארבעה מינין מן הסבות צריך שתבוקש לכל סבה מהם סבה גם כן, וימצא לדבר המתהוה אלו הארבע סבות הקרובות לו, וימצאו להם ג"כ סבות ולסבות סבות, עד שיגיעהו לסבות הראשונות, כמו שזה הדבר הפעול ופועלו הוא כך, ולפועל ההוא פועל, ולא יסור זה עד שיגיע אל מניע ראשון הוא הפועל באמת לאלו האמצעיות כלם, וזה כי כשתהיה אות אל"ף תניע אות בי"ת, ובי"ת תניע אות גימ"ל, וגימ"ל תניע אות דל"ת, ודל"ת תניע אות ה"א, וזה מה שלא ילך אל לא תכלית ונעמוד אצל הה"א על דרך המשל, ואין ספק כי הה"א היא המניעה לאל"ף ולבי"ת ולגימ"ל ודל"ת, ובאמת נאמר בתנועת האל"ף שהה"א עשאה, ובזה הצד ייוחס כל פעל שבמציאות לבורא ולו פעלו מי שפעלו מן הפועלים הקרובים כמו שנבאר, הנה הוא הסבה הרחוקה מצד היותו פועל.
וכן הצורות הטבעיות ההוות הנפסדות נמצאם כשנחפשם כולם שאי איפשר שלא תקדם להם צורה אחרת תכין החומר הזה לקבלת זו הצורה, והצורה השנית ההיא תקדים לה גם כן אחרת, עד שנגיע לצורה האחרונה אשר היא הכרחית במציאות אלו הצורות האמצעיות, אשר האמצעיות ההם הם סבת זאת הצורה הקרובה, והצורה האחרונה ההיא בכל המציאות הוא הש"י ולא תחשב וכו' ובזה הצד נאמר בו שהוא הצורה האחרונה, ושהוא צורת הצורות וכו'.
וכן עוד הענין בכל תכלית, כי הדבר אשר לו תכלית יש לך לבקש לתכלית ההוא תכלית, כאלו אמרת על דרך משל שהכסא החמר שלו העץ, ופועלו הנגר, וצורתו הרבוע, על תכונת כך ותכליתו לשבת עליו, ועליך שתשאל ומה תכלית הישיבה על הכסא, ויאמר לך העונה בעבור שיתנשא היושב עליו ויתעלה מן הארץ, ותשאל עוד ותאמר מה תכלית ההתנשאות מן הארץ, ותענה להגדיל היושב בעין מי שיראהו, ותשאל ותאמר ומה תכלית הגדלתו אצל מי שיראהו, ותענה כדי שייראו ויפחדו ממנו, ותשאל ותאמר ומה תכלית היותו נורא, ותענה לגדל מצותו, ותבקש מה תכלית הגדול למצותו, ותענה למנוע הזק בני אדם קצתם מקצתם, ותבקש עוד מה תכלית מניעת הזק קצתם מקצתם, ותענה להתמיד מציאותם מסודר, וכן יתחייב תמיד בכל תכלית מתחדשת, עד שיגיע הענין לרצונו לבד יתעלה, לפי אחת מן הדעות כמו שיתבאר, עד שיהיה המענה באחרונה, כן רצה השם יתעלה, או לגזרת חכמתו לפי דעת אחרים כמו שאבאר, עד שיהיה המענה באחרונה, כן גזרה חכמתו, ולזה יגיע סדור כל תכלית אל רצונו ואל חכמתו לפי שתי הדעות האלה אשר התבאר לפי דעתנו שהם עצמו ושאין רצונו וחפצו או חכמתו דברים יוצאים חוץ לעצמו ר"ל שיהיו זולת עצמו, ואם כן הוא ית' תכלית כל דבר האחרון ותכלית הכל, גם כן ההדמות בשלמותו כפי היכולת והוא ענין רצונו אשר הוא עצמו כמו שיתבאר, בזה הצד נאמר בו שהוא תכלית התכליות..
כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסבות לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבעה החומר, והצורה, והפועל, והתכלית, ושמהם קרובים, ומהם רחוקים, וכל אחד מאלו הארבעה יקרא, סבה ועלה, ומדעותם אשר לא אחלוק אני עליהם, שהשם יתברך הוא הפועל, והוא הצורה, והוא התכלית, ולזה אמרו שהוא יתעלה עלה וסבה שיכלול אלו השלש סבות, והוא שיהיה פועל העולם וצורתו ותכליתו וכו'.
ואומר כבר התבאר בחכמה הטבעית שאלו הארבעה מינין מן הסבות צריך שתבוקש לכל סבה מהם סבה גם כן, וימצא לדבר המתהוה אלו הארבע סבות הקרובות לו, וימצאו להם ג"כ סבות ולסבות סבות, עד שיגיעהו לסבות הראשונות, כמו שזה הדבר הפעול ופועלו הוא כך, ולפועל ההוא פועל, ולא יסור זה עד שיגיע אל מניע ראשון הוא הפועל באמת לאלו האמצעיות כלם, וזה כי כשתהיה אות אל"ף תניע אות בי"ת, ובי"ת תניע אות גימ"ל, וגימ"ל תניע אות דל"ת, ודל"ת תניע אות ה"א, וזה מה שלא ילך אל לא תכלית ונעמוד אצל הה"א על דרך המשל, ואין ספק כי הה"א היא המניעה לאל"ף ולבי"ת ולגימ"ל ודל"ת, ובאמת נאמר בתנועת האל"ף שהה"א עשאה, ובזה הצד ייוחס כל פעל שבמציאות לבורא ולו פעלו מי שפעלו מן הפועלים הקרובים כמו שנבאר, הנה הוא הסבה הרחוקה מצד היותו פועל.
וכן הצורות הטבעיות ההוות הנפסדות נמצאם כשנחפשם כולם שאי איפשר שלא תקדם להם צורה אחרת תכין החומר הזה לקבלת זו הצורה, והצורה השנית ההיא תקדים לה גם כן אחרת, עד שנגיע לצורה האחרונה אשר היא הכרחית במציאות אלו הצורות האמצעיות, אשר האמצעיות ההם הם סבת זאת הצורה הקרובה, והצורה האחרונה ההיא בכל המציאות הוא הש"י ולא תחשב וכו' ובזה הצד נאמר בו שהוא הצורה האחרונה, ושהוא צורת הצורות וכו'.
וכן עוד הענין בכל תכלית, כי הדבר אשר לו תכלית יש לך לבקש לתכלית ההוא תכלית, כאלו אמרת על דרך משל שהכסא החמר שלו העץ, ופועלו הנגר, וצורתו הרבוע, על תכונת כך ותכליתו לשבת עליו, ועליך שתשאל ומה תכלית הישיבה על הכסא, ויאמר לך העונה בעבור שיתנשא היושב עליו ויתעלה מן הארץ, ותשאל עוד ותאמר מה תכלית ההתנשאות מן הארץ, ותענה להגדיל היושב בעין מי שיראהו, ותשאל ותאמר ומה תכלית הגדלתו אצל מי שיראהו, ותענה כדי שייראו ויפחדו ממנו, ותשאל ותאמר ומה תכלית היותו נורא, ותענה לגדל מצותו, ותבקש מה תכלית הגדול למצותו, ותענה למנוע הזק בני אדם קצתם מקצתם, ותבקש עוד מה תכלית מניעת הזק קצתם מקצתם, ותענה להתמיד מציאותם מסודר, וכן יתחייב תמיד בכל תכלית מתחדשת, עד שיגיע הענין לרצונו לבד יתעלה, לפי אחת מן הדעות כמו שיתבאר, עד שיהיה המענה באחרונה, כן רצה השם יתעלה, או לגזרת חכמתו לפי דעת אחרים כמו שאבאר, עד שיהיה המענה באחרונה, כן גזרה חכמתו, ולזה יגיע סדור כל תכלית אל רצונו ואל חכמתו לפי שתי הדעות האלה אשר התבאר לפי דעתנו שהם עצמו ושאין רצונו וחפצו או חכמתו דברים יוצאים חוץ לעצמו ר"ל שיהיו זולת עצמו, ואם כן הוא ית' תכלית כל דבר האחרון ותכלית הכל, גם כן ההדמות בשלמותו כפי היכולת והוא ענין רצונו אשר הוא עצמו כמו שיתבאר, בזה הצד נאמר בו שהוא תכלית התכליות..
5
ו׳ומענין שהרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת (הלכה ג') הוסיף על מה שאמרו חז"ל בקדושין (מ' ע"ב) "גדול855ברמב"ם איתא תלמוד קודם למעשה, וכבר עמדו האחרונים מדוע שינה הרמב"ם מלשון הש"ס, ראה בארות המים (אבן שאנג'י) על הרמב"ם שם. תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה" את הדברים "ואין מעשה מביא לידי תלמוד". ולכאורה ההוספה הזו שאיננה בגמרא למה היא באה ברמב"ם?
6
ז׳אך באמת פשטות הדברים "שהתלמוד מביא לידי מעשה" משמעת כאילו התלמוד הוא האמצעי והמעשה זהו התכלית, והיה קשה לו להרמב"ם, א"כ הלא כלפי לייא, שמעשה גדול, כי כאמור, תמיד מעלת התכלית יותר גדולה? ולכן הוא מוסיף את הדברים הנ"ל כדי להדגיש, שהכוונה כאן על בחינת סבה ומסובב, שהתלמוד הוא הסבה והמעשה הוא המסובב, כי היא הבחינה שאפשר לסבה בלי המסובב אבל אי אפשר למסובב בלי סבה, וזהו "התלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד"856זה לשון הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה וכו' ומי שאומר על עם הארץ שהוא חסיד אינו אלא מכחיש דברי חכמים שהחליטו בזה החלטה גמורה, וגם מכחיש את המושכל. ולכן תמצא המצוה בכל התורה, ולמדתם ואחר כך לעשותם, התלמוד קודם למעשה, כי בתלמוד יבוא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד, וזהו אמרם ע"ה שהתלמוד מביא לידי מעשה. וע"ע פיהמ"ש פאה פ"א סוף משנה א ומורה נבוכים ח"ג פל"ו., כי אמנם התלמוד איננו רק אמצעי לתכלית, אלא הוא תכלית בפני עצמו857לדבריו ידוייק מאוד לשון הרמב"ם שם להלן פרק ג הלכה ג וזה לשונו, אין לך בכל המצוות כולן שהיא שקולה כתלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כולן לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום., ואין כאן מקום להאריך בזה יותר858להשלמת הדברים נצטט כאן את הדברים שכתב הגאון המחבר בספרו 'לנבוכי התקופה' אות מז (מובא גם בסוף הקדמתו 'דרכה של תורה' לדרך הקודש), שהמכוון "שתלמוד מביא לידי מעשה" איננו בבחינת אמצעי ותכלית אלא בבחינת סיבה ומסובב, כי לוא היתה הכוונה שהתלמוד הוא רק אמצעי לתכלית המעשה הלא ש"מ להיפך שהמעשה הוא יותר גדול, כי תמיד החשיבות והיתרון לתכלית ולא לאמצעי, כי האמצעי נחוץ במדה שהוא מוביל לתכליתו ובהשגת התכלית האמצעי הוא למותר לגמרי, ועל כן הוא מפרש את זאת בבחינת סיבה ומסובב שלסיבה יש תמיד חשיבות יתירה מחמסובב כי המסובב זקוק לסיבה ואין הסיגה זקוקה למסובב, כי לסיבה יש קיום עצמי גם בלי המסובב אבל אין המסובב יכול לצאת אל הפועל בלא הסיבה התלמוד יש לו חשיבות בפני עצמו הוא חשוב גם בזה שמביא לידי מעשה. ובשביל כך הוא מוסיף ואין המעשה מביא לידי תלמוד שזו היא הבחינה של מסובב שהוא אינו מביא את הסיבה אך הסיבה מביאה אותו. וכמו שאת השי"ת קורא הרמב"ם 'עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות' ולא אמצעי ח"ו מפני שכל העולמות זקוקים לו והוא אינו זקוק לכולם, כך הוא ג"כ התלמוד כלפי כל מעשי המצוות הוא בבחינת סיבת כל הסבות כל המצוות רמ"ח עשה ושס הל"ת לעומת רמ"ח איברים ושס"ה גידים בעוד שהתלמוד הוא לעומת הנשמה בעצמה שהיא ממלאת את כל הגוף. אין המעשה מביא לידי תלמוד, ולוא היה התלמוד רק בבחינת אמצעי לבד הנה מה איכפת לך שלא יבוא לידי תלמוד אחרי שהמעשה בידו, אלא כאמור שזוהי בכחינת סיגה ומסובב וכשהסיבה חסרה ממילא אין גם מסובב. הגאון המחבר מביא שם מדברי הגרי"ס שהוכיח ממה שמברכים ברכות התורה שהלימוד אינו רק אמצעי אלא תכלית, שהרי כלל בידינו כל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכים עליה ועל כן אין מברכים על עשיית סוכה, ואילו היה לימוד התורה רק אמצעי אזי לא היו מברכים עליו, וע"כ שהוא תכלית בפני עצמו. ועיין שם מה שהוסיף הגאון המחבר בארוכה..
7