המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית י׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 10
א׳וממילא לפ"ז יש בתשביתו גם מצד אמצעי, כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, וגם מצד תכליתי, כי ביעור איסורי הנאה היא מצוה תכליתית ככל המצוות, ואפ"ה פסק הרמב"ם, דלא הוה ב"י ניתק לעשה, דס"ס אם יבער באמצע הפסח אע"פ שקיים את התשביתו מצד המצוה התכליתית שבה, עבר ס"ס על התשביתו מצד המצוה האמצעית שבה, שזו היא עברה בכל רגע ורגע ואת זה כבר לא ניתק לעשה882עיין בחידושי הגר"ח על הרמב"ם שם שכתב דאפילו אי נימא שלר' יהודה מצות ביטול חמץ היא שלא יהיה חמץ אך זה ודאי שדין השריפה הוא דין ככל איסורי הנאה, וע"ע במקור חיים סימן תלא שכתב ג"כ שהדין שריפה של חמץ הוא מדין איסורי הנאה ולא מדין חמץ. וע"ע מנ"ח מצוה ט, שפ"א כז, ב, אחיעזר ח"ג סימן א, חזו"א פסחים סי' קכד על מסכת פסחים לדף כז..
1
ב׳ואע"פ שהרמב"ם כתב בפרק שני מהל' חמץ ומצה (הלכה ב') "ומה היא ההשבתה האמורה בתורה? היא שמבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל"? אין בזה סתירה לדברינו, דאמנם לפי שיטת הרמב"ם במכוון כתבה התורה בלשון תשביתו לישנא דמשתמעא לתרי אפי, גם לביטול וגם לביעור, כדי להבליט שיש במצוה זו שני דברים, גם מצד הנימוק בתור אמצעי ובתור תכליתי וגם במעשה, ביטול לחמץ שאינו ידוע וביעור לחמץ ידוע.
2