המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית י״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 13

א׳כל מצוה דרבנן, שלדעת הרמב"ם והבה"ג יש בזה משום דאורייתא מצד הכתוב "לא תסור", שגם בזה יש לחקור, אם כל מצוה דרבנן היא מצוה תכליתית ככל המצוות שבתורה, וכשציוו, למשל, על מצות נר חנוכה, הנה ע"י הלא תסור המצוה היא בהדלקה גופה כאילו היתה כתובה המצוה בתורה ממש, או ד"הלא תסור" הוא רק מעין ציור של כיבוד אב, ולא עצם ההדלקה היא מצוה, אלא רק שבשלילת ההדלקה אינו מכבד את הרבנן שע"ז נאמר "לא תסור"⁸⁸⁷עיין גם מה שכתב הגאון המחבר לעיל מדה א אות לב..

ב׳ועי' בספרנו דרך הקודש ח"א שמעתתא א' (פ' ד') שהארכנו בזה והבאנו דבזה יש הרבה נ"מ ובמחלוקת הראשונים שנויה החקריה הזו, וביחוד תלויה בזה המחלוקת בין הבה"ג והרמב"ם, שהראשון חשב את השבע מצוות דרבנן בהתרי"ג מצות והרמב"ם מתנגד לזה בכל תוקף, משום דאם נתפוס כהצד הראשון שפיר יש לחשוב את כל הז' המצוות דרבנן במספר המצוות תרי"ג, אבל להצד השני, מכיון שאנו מונים את הלאו דלא תסור כמספר הלאוין, שוב אי אפשר לחשוב את המצוות ביחוד, שקיומן אינו אלא משום אמצעי שלא יעבור על לאו ד"לא תסור" כנ"ל⁸⁸⁸בספרו שם תולה הגאון המחבר ארבע נפק"מ בחקירה זו. א. כנ"ל אם כל מצוה ומצוה או ל"ת ול"ת הוו מצוות נפרדות או שהכל מצוה אחת (וכן אם כל מצות עשה כיום הוא עשה דאורייתא הנובע מהלאו דלא תסור). ב. כשיעבור על כמה איסורים דרבנן בהעלם אחד אם יקבל מכת מרדות על כל איסור ואיסור או רק מכת מרדות אחת (עיי"ש שציין לבכורות נד, א תוס' ד"ה ושני שמוכח שלוקה על כל אחת ואחת ולנזיר כט, ב שרצה לתלות המחלוקת שם בחקירה זו). ולכאורה יש לדחות דבריו שאע"פ שמדאורייתא הוא עבירה אחת אך כיון שסוף סוף מדרבנן הם כמה איסורים לוקה על כל אחת ואחת. ג. איך נחשבים איסורים דרבנן אם הוא איסור גופו גרם לו או איסור דבר אחר. ד. אי עבירה בשוגג דרבנן מקרי עבירה בשוגג דאורייתא (ופשיטא ליה שאם לא ידע שאביו ציוהו אזי לא מקרי עבירת כבוד אב בשוגג, ויש לפקפק בזה ואולי גם יהיה תלוי בחקירה הקודמת בגדר מצות כבוד אב). ועיי"ש בדברי הגאון המחבר שלכאורה מברכת וציונו ואמרינן והיכן ציונו מלא תסור ואם הוי רק לא תעשה היאך מברכים על זה. אולם דחה דחזינן שמברכים גם על עשה הבא מכלל לאו. עוד כתב שנשים אם פטורות ממצות עשה דרבנן שהזמן גרמא יהיה תלוי בזה שהרי מלא תעשה הם פטורות, והביא מחלוקת רש"י ותוס' בברכות דף כ, ב ושוב הביא דהא אנו מחייבים נשים בד' כוסות מגילה וחנוכה מצד שאף הם היו באותו הנס ומשמע שלולי זה היו חייבות, וציין שם לתשובות רע"א סי' קט בהא דסומא חייב במצוות דרבנן כיון שהוא מחוייב בלא תסור. עוד כתב דממה דאמרינן בקידושין לו, ב כל מצוות התלויות בארץ נוהגות בארץ חוץ מערלה וכלאים, וכלאים בחו"ל מדברי סופרים ואפ"ה מקרי מצוות התלויות בארץ, ולכאורה אם הוי רק לא תעשה דלא תסור לא הוי כלל התלויות בארץ וכמו שאם יצוה לו אביו לזרוע לא הוי מצוה התלויה בארץ. ובפרק ה שם הביא כמה ראיות להצד השני בחקירה הנ"ל. ועל ידי זה יישב בפרק ו שם את קושיות הרמב"ן על הרמב"ם הסובר שאיסור לא תסור הוא דאורייתא. ועיין שם בפרק ז שיישב על ידי זה את הקושיא אמאי מהני נדר על איסור דרבנן הא בכל איסור דרבנן יש איסור דאורייתא..

ג׳והחידוש שיש בהדוגמא הזו מה שאיננה בהדוגמאות הקודמות הוא בזה, דבכל הקודמות הנה המצוות כתובות ומפורשות ממש בתורה, אלא שהספר הוא שמא הן באות רק בתור אמצעי, וכאן להיפך בתורה מפורשת רק התכלית של "לא תסור" אלא שיש ספק אולי זהו שעושה את האמצעי גופא לתכלית.