המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית י״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 14

א׳אפילו באלה המצות שהן תכליתיות יש גם כן שלשה סוגים, סוג א' שהתכלית היא בפעולה שבגופו. סוג ב' שהתכלית היא בהפעולה לבדה. וסוג ג' שהתכלית היא לא בהפעולה אלא בהפועל יוצא, כלומר, לא המצוה היא בזה שיעשה את הדבר, אלא שהדבר יעָשה באופן שעצם הפעולה הוא רק אמצעי והתכלית היא במה שנעשה.

ב׳הסוג הראשון הוא באלה המצות שלא שייך בהו הגדר שליחות, כמו שהסביר התוס' רי"ד בטעמו של דבר, שלא מועלת שליחות למשל במצות סוכה, באכילת מצה, בהנחת תפילין וכדומה, משום דכל אלו הן מצוות שבגופו, ואם גם נימא ששלוחו של אדם כמותו בפעולת השליח, אבל ס"ס הוא לא בגוף השליח⁸⁸⁹על ההגדרה היותר מדויקת לדעת הגאון המחבר, ראה להלן אות כ..

ג׳בהסוג הב' שייך הגדר שליחות, כלומר, שמועלת שליחות, אבל גם בלי שליחות לא יתכן הדבר, למשל, הפרשת תרומה ושחיטת הפסח וכדומה.

ד׳בהסוג הג' לא בעינן כלל הגדר שליחות, מכיון דהעיקר בזה הוא לא הפעולה כשהיא לעצמה, אלא מה שנעשה המעשה אין הבדל לנו אם הוא עשה זאת ע"י שליחו של אדם כמותו או גרם ע"י איזו סבה שהיא מכיון שהדבר נעשה ס"ס.

ה׳דוגמא לדבר: מילא שבודאי היא מצוה תכליתית, אך התכלית איננה בפעולת המילה, אלא שיהיה הבן מהול. ואמנם עצם המצוה הוא מה שעל האב מוטל שיהיה הבן מהול, אבל ס"ס לא בעינן בזה דיני שליחות, דרק אז אנו צריכים לגדרי שליחות כשאנו צריכים לה"כמותו", כלומר, שפעולת השליח תהיה כפעולת המשלח, וזה לא שייך רק במקום שעצם המצוה הוא בהפעולה ולא במקום שכל המצוה הוא רק שעליו מוטל שהדבר יעָשה.

ו׳ועי' ב"מנחת חינוך" במצות מילה, שהקשה באמת, למה כשר לעשות המילה אפילו ע"י חשו"ק הא לאו בני שליחות נינהו? ולדברינו מובן מאליו שאין בזה שום קושיא.

ז׳ועי' שם שמקשה עוד מטעם כוונה, למדס"ל דמצות צריכות כוונה? ואיך יהיה אם יכוון בפירוש שלא לצאת? אך באמת אפשר לומר, דגם בזה יחולקו שני הסוגים הראשונים מהסוג השלישי, דרק בשני הסוגים הראשונים אנו צריכים לכוונה כיון דהמצוה היא בעצם הפעולה, ולא כן בהסוג השלישי שכל המצוה היא רק שיעָשה הדבר לא בעינן בשעת הפעולה כוונה⁸⁹⁰כן כתבו האחרונים, ראה מקנה סי' נג סק"ג, מנחת חינוך מצוה א סק"ג, בית הלוי ח"ג סי' נא אות ג. ובקוב"ש ח"ב סי' כג אות ו כתב וזה לשונו, והנה מצינו שני סוגי מצוות א) שעשית המעשה ע"י האדם היא גוף המצוה כגון שופר לולב וכו' ב) שעיקר המצוה היא תוצאות המעשה כגון פדיון שבוים פריעת בע"ח פריה ורביה וכו', והחילוק הזה נפ"מ לכמה דברים כגון למ"ד מצוות צריכות כונה והתוקע לשיר צריך לחזור ולתקוע, ובפריעת בע"ח מצוה אם פרע שלא בכונת מצוה לא נאמר שצריך לחזור ולפרוע, וכן במצות פ"ו שהמצוה היא שיהיו לו בנים והרי יש לו בנים אף אם לא כיון לשם מצוה אינו חייב לחזור ולהוליד בנים, וכן במצות ובערת הרע דהמצוה היא שיהא הרע מבוער אפשר לקיימא גם ע"י נכרי אף דאינו בר שליחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנז. ובפ"ק דמועד קטן דף ט כאן במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים וכו' עיי"ש, וכה"ג גם באיסורין, נמצא החילוק הזה היכא שהאיסור הוא שלא יעשה האדם המעשה אבל אם תיעשה המעשה מאליה אין בזה קפידא כלל כגון במלאכת שבת וכדומה, הנה דבר שאין מתכוין מותר דמעשה שנעשית בלא כונה אינה נחשבת על האדם אלא כאילו נעשית מאליה היא חשובה, ודוגמא לזה ברא"ש פרק השוחט דכשהפיל סכין בלא כונה שחיטתו פסולה אף דשחיטה לא בעיא כונה משום דלא הוי כח גברא וכאילו נשחטה מאליה, וה"נ באיסורין היכא דהמעשה נעשית מאליה אין בה איסור כלל, ומשו"ה שרי ר"ש בדבר שאינו מתכוין, וכן י"ל לענין מתעסק דגלי קרא דגם בזה נחשב כאילו נעשית המעשה מאליה ולא ע"י האדם וממילא אין כאן איסור כלל, אבל בחלבים ועריות דהמעשה מצד עצמה גם בלא האדם הוא דבר אסור מה שהגיעה להאדם הנאה מאכילה אסורה, וגם אם לא נחשבנה על האדם אלא כאילו נעשית מאליה מ"מ גם ע"ז הקפידה התורה שלא תגיע הנאת מאכל אסור אל האדם, וע"כ לא מהני בזה הא דבמתעסק אין המעשה נחשבת על האדם, ומשום הכי חייב מתעסק בחלבים דבזה לא מהני מה דגלי לן קרא דנחשבת המעשה כאילו נעשית מאליה. עכ"ל. עיי"ש בהמשך דבריו. וראה ערוך השולחן סי' רמב סעיף לד..