המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 19
א׳ובזה יהיה לנו הסבר גם בדברי התוס' קדושין (כ"ג ע"ב) שעל קושיתם על הסתירה שיש מהגמ' הנ"ל להגמ' בנדרים, ששם בקדושין פשיטא לה להגמ' דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן משום דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחא מצי משוי, ובנדרים (ל"ה ע"ב) מספקינן בזה? ותרצו, שבנדרים מספקינן דלמא הוי נמי שלוחי דידן ולא רק שלוחי דרחמנא לבד שלכאורה קשה לתפוס דבר שכזה שיהיה צורך בשליחות כפולה?
1
ב׳אבל לפ"ז אתי שפיר, דהסך הכל מכל מה שאמרנו בנוגע לשליחות במצוות הוא שיש בזה ארבעה סוגים: א) מצוות שבגופו שלא מועילה בזה שליחות. ב) מצוות שבפעולה, שהמצוה הוא בהפעולה כשהיא לעצמה שם אנו צריכים לשליחות ומועילה בזה שליחות. ג) מצוות שבפעולה, שהפעולה היא רק אמצעי לאיזו תכלית, שם אפשר לעשות זאת ע"י אחר ולא מטעם "שלוחו של אדם כמותו" אלא רק מטעם שלוחו של אדם לבד ולא בעינן כלל בזה דיני שליחות. כמו, למשל, מילה, שהמצוה היא בודאי על האב ובכ"ז אפשר לו למול גם ע"י אחר, גם בלי דיני שליחות, והטעם הוא כנ"ל. ד) מצוות שכאלה שלא רק שעצם הפעולה אין בה משום חיוב עליו, אלא שגם התכלית היוצאת באופן ישר מהפעולה אין בזה משום חיוב, אלא שזהו רק מכשיר לדבר אחר שהוא בכלל רשות, ודוגמא לדבר מצות שחיטה, שאע"פ שגם ע"ז יש מצות עשה לשיטת הרבה ראשונים ש"וזבחת" הוא מצות עשה, אבל סוף סוף לא פעולת השחיטה היא מצוה כשהיא לעצמה, וגם לא התכלית, שזהו ההיתר הבא מכח השחיטה היא מצוה, אלא רק מכשיר להיתר אכילה שזהו רק רשות, שם לא רק בעינן בזה "שלוחות של אדם כמותו" אלא שלא בעינן בזה אפילו ל"שלוחו של אדם".
2
ג׳והנה מצות הקרבת הקרבנות בודאי לא נכנסת לשני הסוגים הראשונים, כי זהו בודאי לא מצוה שבגופו, ואף אי אפשר לומר שהפעולה כשהיא לעצמה תהיה מצוה על הבעלים, דע"ז הלא באה הראי' של "מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד", ובכן אי אפשר שנצטרך בזה ל"שלוחו של אדם כמותו"897לכאורה אנו צריכים לדון קודם בגדר המצוה, ורק אחר כך לדון אם שייך שליחות. ואם כן כשאנו באים לדון בגדר המצוה פשיטא שהמצוה היא לעשות את פעולת ההקרבה (וגם אם המצוה היא גם בתכלית שיהיה הקרבן מוקרב אך עכ"פ הוא גם במעשה ההקרבה דהיינו הד' עבודות וההקטרה) ועל כן שפיר בעינן לזה דין שליחות ושלוחו של אדם כמותו. אלא שאחרי שאנו אומרים שהמצוה היא להקריב את הקרבן בזה יש לנו לשאול אם כן גם לא היה מהני שליחות דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד וכו' ועל זה מיישבת הגמ' שהכח להקרבת הקרבן בא לכהנים על ידי רחמנא והם שלוחי דרחמנא לעשות את הקרבת הקרבן המוטלת על הבעלים. (וזה בין אם נימא שהחסרון בלא מצי עביד הוא מצד המינוי או מצד עצם המעשה אך עכ"פ ע"י רחמנא יש להם כח). ואמנם יעויין בקצוה"ח בתוס' יו"ט מעילה פ"ג מ"ו דהקשה דחצר של הקדש יהני מדין שליחות כיון דשלוחי דרחמנא ובעיקר דבריו הסכים עמו הקצוה"ח סי' ר סק"א הרי שהבין שהכהנים הינם שלוחי הקב"ה ממש, אך זה תמוה שאטו רחמנא מצווה בקרבנות ומה שייך שייעשה מעשה עבורו ופשיטא שהכוונה שרחמנא עשה אותם לשלוחים הגם שאין כח לבעלים לעשותם שלוחים וכ"כ בלבוש מרדכי ב"מ סי' יב לתמוה על התוס' יו"ט והקצוה"ח. וכן פירש הגר"ש שקאפ הו"ד בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ. וע"ע לשון החזון איש אה"ע סי' נו סק"ג שכתב דהבאת הקרבנות הן לעולם על ידי הכהן שלוחו ואף שהן שלוחי רחמנא מכל מקום מקיים המצוה על ידן.
אמנם בדבר אברהם שם בסופו כתב באופן אחר וזה לשונו, דמה שהכהנים מקריבים אפשר על שני פנים אם שהוא מדין שלוחו של אדם כמותו דבעלים, דהיינו שדין ההקרבה מעיקרו על הבעלים הוא והקרבת הכהנים מהניא רק מדין שלוחו של אדם כמותו, או דמה שהכהנים מקריבים הוא משום דצותה להם תורה להקריב ולאו מכח שלוחו של אדם כמותו דבעלים, שלא הוטל מעיקרא חיוב ההקרבה ממש על הבעלים כלל. וזוהי דאמר ר"ה בריה דר"י דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דהיינו דעיקר דין ההקרבה הוטל מעיקרא עליהן, דאי אמרת שדין ההקרבה חל מעיקרו על הבעלים והני כהני שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי כו' היינו דבכגון זה אין לדון דין שליחות כמותו, ובע"כ צ"ל שלא חל דין ההקרבה על הבעלים אלא על הכהן כשלוחא דרחמנא., אבל ס"ס נופל הספק אם אפשר להכניס זאת בסוג המצוות, שנהי שאין בהן הגדר של "שלוחו של אדם כמותו", בכ"ז בעינן בזה ל"שלוחו של אדם", כלומר, דזהו גופא המצוה של הבעלים שיביאו את קרבנם לידי הקרבה, ואמנם בשביל כך אין אנו צריכים בזה לדיני שליחות, אבל ס"ס יש בזה משום גדר שליחות, וזהו הכוונה שהכהנים המה שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן ביחד, או דלא בעינן בזה אף ל"שלוחו של אדם" ג"כ, כלומר, דעל הבעלים מוטל רק להביא את הקרבן לידי כהן, ובעצם ההקרבה אין כלל מצוה על הבעלים אלא זוהי מצוה ישרה המוטלת רק על הכהנים זהו "שלוחי דרחמנא" בלבד898ראה בדבר אברהם שם שעמד גם הוא על דברי התוס' שהם נמי שלוחי דידן שלכאורה אין להם מובן, וכתב ע"פ דבריו דלעיל וזה לשונו, ובנדרים איבעיא לן רק שמא מקצת שלוחי דידן נמי הוו, היינו דעיקר הקרבת הכהן הוא באמת משום ציווי דרחמנא ולאו משום דהוי כמותו דבעלים, אבל עדיין אפשר שהבעלים חייבין לחזר אחר שלוחא דרחמנא ולשלחו להקריב קרבנם, באופן שאין זה כבר שליח כמותו אבל מ"מ שלוח הוא מהם וגם זה אסור במודר הנאה, דאע"ג דלא יהא נידון בדין שלוחו ש"א כמותו מ"מ מהנה הוא לו במאי דציית ליה להיות שלוחו להקריב בשליחות דרחמנא, וראיה לזה שהרי גם במידי דלא בעינן שיעשם הבעלים דוקא שבודאי א"צ דין שליחות גמורה מ"מ כשעושה על פי בקשתו אסור במודר הנאה, כדאשכחן בתקיעת שופר שהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דהיינו דוקא כשהוא תוקע מאליו וזה שומע ויוצא בה אבל אם מבקשו המודר לתקוע אסור כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפט ס"ז) אע"פ שאין בזה דין שליחות כמותו דמצוה שבגוף היא דלא שייך בה שליחות, ומכש"כ לדעת הסוברים שהמצוה היא רק בשמיעה דאי"צ שליחות על התקיעה וכו' והוא משום דבזה גופא במאי דציית ליה הוי כמהנהו, או דלמא הני כהני שלוחי דרחמנא לחוד נינהו ושל הבעלים כלל לא משום דכיון דחייבתו תורה לכהן להקריב אינו כעושה מבקשת הבעלים ושליחותם אלא מציווי התורה בלבד. וזוהי כוונת התוס' בשליחות קצת ר"ל שהוא שלוחו אבל לא מדין כמותו, וע"ז לא שייך כבר סברא דמי איכא מידי כו' כו' דאין סברא זו מגרעא אלא דין דשלוחו ש"א כמותו כמובן..
אמנם בדבר אברהם שם בסופו כתב באופן אחר וזה לשונו, דמה שהכהנים מקריבים אפשר על שני פנים אם שהוא מדין שלוחו של אדם כמותו דבעלים, דהיינו שדין ההקרבה מעיקרו על הבעלים הוא והקרבת הכהנים מהניא רק מדין שלוחו של אדם כמותו, או דמה שהכהנים מקריבים הוא משום דצותה להם תורה להקריב ולאו מכח שלוחו של אדם כמותו דבעלים, שלא הוטל מעיקרא חיוב ההקרבה ממש על הבעלים כלל. וזוהי דאמר ר"ה בריה דר"י דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דהיינו דעיקר דין ההקרבה הוטל מעיקרא עליהן, דאי אמרת שדין ההקרבה חל מעיקרו על הבעלים והני כהני שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי כו' היינו דבכגון זה אין לדון דין שליחות כמותו, ובע"כ צ"ל שלא חל דין ההקרבה על הבעלים אלא על הכהן כשלוחא דרחמנא., אבל ס"ס נופל הספק אם אפשר להכניס זאת בסוג המצוות, שנהי שאין בהן הגדר של "שלוחו של אדם כמותו", בכ"ז בעינן בזה ל"שלוחו של אדם", כלומר, דזהו גופא המצוה של הבעלים שיביאו את קרבנם לידי הקרבה, ואמנם בשביל כך אין אנו צריכים בזה לדיני שליחות, אבל ס"ס יש בזה משום גדר שליחות, וזהו הכוונה שהכהנים המה שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן ביחד, או דלא בעינן בזה אף ל"שלוחו של אדם" ג"כ, כלומר, דעל הבעלים מוטל רק להביא את הקרבן לידי כהן, ובעצם ההקרבה אין כלל מצוה על הבעלים אלא זוהי מצוה ישרה המוטלת רק על הכהנים זהו "שלוחי דרחמנא" בלבד898ראה בדבר אברהם שם שעמד גם הוא על דברי התוס' שהם נמי שלוחי דידן שלכאורה אין להם מובן, וכתב ע"פ דבריו דלעיל וזה לשונו, ובנדרים איבעיא לן רק שמא מקצת שלוחי דידן נמי הוו, היינו דעיקר הקרבת הכהן הוא באמת משום ציווי דרחמנא ולאו משום דהוי כמותו דבעלים, אבל עדיין אפשר שהבעלים חייבין לחזר אחר שלוחא דרחמנא ולשלחו להקריב קרבנם, באופן שאין זה כבר שליח כמותו אבל מ"מ שלוח הוא מהם וגם זה אסור במודר הנאה, דאע"ג דלא יהא נידון בדין שלוחו ש"א כמותו מ"מ מהנה הוא לו במאי דציית ליה להיות שלוחו להקריב בשליחות דרחמנא, וראיה לזה שהרי גם במידי דלא בעינן שיעשם הבעלים דוקא שבודאי א"צ דין שליחות גמורה מ"מ כשעושה על פי בקשתו אסור במודר הנאה, כדאשכחן בתקיעת שופר שהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דהיינו דוקא כשהוא תוקע מאליו וזה שומע ויוצא בה אבל אם מבקשו המודר לתקוע אסור כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפט ס"ז) אע"פ שאין בזה דין שליחות כמותו דמצוה שבגוף היא דלא שייך בה שליחות, ומכש"כ לדעת הסוברים שהמצוה היא רק בשמיעה דאי"צ שליחות על התקיעה וכו' והוא משום דבזה גופא במאי דציית ליה הוי כמהנהו, או דלמא הני כהני שלוחי דרחמנא לחוד נינהו ושל הבעלים כלל לא משום דכיון דחייבתו תורה לכהן להקריב אינו כעושה מבקשת הבעלים ושליחותם אלא מציווי התורה בלבד. וזוהי כוונת התוס' בשליחות קצת ר"ל שהוא שלוחו אבל לא מדין כמותו, וע"ז לא שייך כבר סברא דמי איכא מידי כו' כו' דאין סברא זו מגרעא אלא דין דשלוחו ש"א כמותו כמובן..
3
ד׳ועי' בתוס' חולין (ד' כ"ב ע"ב) שהקשו על הא דבעי ר' זירא "האומר הרי עלי עולה מן התורין או מן בני יונה והבאי תחילת הצהוב שבזה ובזה מהו "וא"ת, כיון דמ"מ האחד נפסל האיך יכול להקריבן? וי"ל, דמיבעי ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, א"נ כיון שהביא לידי כהן יצא ידי גדרו", ואמנם שני התירוצים האלה תלויים בהספק הנ"ל כמובן.
4
ה׳ובאופן שכזה יש לנו עוד ציור ממצוות של הסוג הד' שלא בעינן אפילו ל"שלוחו של אדם" לבד, מלבד הציור של שחיטה הנ"ל, כי, כמובן, הקרבת הקרבנות, אף אי נסבור שלוחי דרחמנא נינהו, ושחיטה, לא בחדא מחתא הן, בשחיטה כפי שאמרנו אין מצוה אף בתכלית, היתר הבהמה, אלא רק משמשת בתור מכשיר לבד, לא כן בעבודת הקרבנות, שבכל האופנים העבודה היא מצוה ומועלת בשביל הבעלים, ובכ"ז מצד הבעלים לא בעינן בזה לא רק דין השליחות אלא גם השליחות בעצמה לא נחוצה כנ"ל.
5