המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית כ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 20
א׳אמרנו מקודם שבמצוות בפעולה, שהפעולה כשהיא לעצמה היא מצוה, שם שייך הגדר שליחות, ורק במצוות שבגוף האדם ליתא שליחות, אבל באמת זהו רק לפי שמרגלא בפומי של האחרונים ובראשם הקצוה"ח שמסביר בזה בסי' קפ"ב (סעיף א') את דברי התוס' רי"ד בטעמו של דבר דלא מועילה שליחות בסוכה, תפילין וכדומה? אבל באמת המעיין בתוס' רי"ד גופא רואה דכוון באמת לדבר אחר, דהלא כך הוא לשונו בתירוצו "ולאו מלתא הוא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו איך יפטור ע"י שלוחו והוא לא עשה כלום, ודאי בקודשין וגירושין מהני, כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחוט ויזרוק זה הדם, אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חברו לא קיים הוא כלום, וכן בציצית וכל המצוות".
1
ב׳ודברו ברור מללו, דעיקר ההבדל הוא דרק אז מועילה שליחות אם יש להפעולה גם כשהיא לעצמה איזה יחס ידוע אל המשלח, אבל אם היא פעולה סתם שאינה תלויה בשום איש ידוע ואחת היא לנו מי הוא הפועל של הפעולה, שם לא שייך הגדר שליחות, וזהו שמדגיש בגירושין "הוא המגרש" ו"האשה למי היא מקודשת כי אם לו", וכן בתרומה "הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם", כלומר, שכל אלו פעולות המיוחסות רק להמשלח.
2
ג׳ולפ"ז אין כלל הבדל בין פעולה לבדה ובין פעולה שבגופן, ונחדש עוד דגם פעולה שבגופו אם היא מיוחסת רק אל המשלח ולא לשום אחר נמי שייך בזה הגדר שליחות, ובשביל כך יש ג"כ שליחות לקבלה בגט, אע"ג ששם הוא ג"כ דבר שבגופה דבעינן "ונתן בידה", אלא מפני שס"ס הקבלה מתיחסת רק אליה, אל האשה, משא"כ במצוה של תפילין וסוכה וכדומה שהפעולה אינה קשורה כלל בהמשלח, אלא זו היא פעולה השייכת לכל, והיא מוטלת על כל אחד ואחד899בעיקר החילוק כ"כ היד המלך שלוחין ושותפין פ"א ה"א שהקשה על הקצוה"ח משליחות קבלה דהוי מצוה שבגופה. והביא היד המלך את דברי הרא"ש דבמידי דממילא לא מהני שליחות וביאר את דבריו וזה לשונו, ואולם באמת כוונתו של הרא"ש בהא דחילק דבמידי דממילא לא שייך שליחות אין דעתו דבמידי דממילא ואין עשיה בשליחות לא שייך בו דין שליחות, דהרי כבר ביארתי בשליחות דמעמד שלשתן וגם בחצירו של שליח לקבלה דגט דבשתי אלה אין השליח עושה שום מעשה ואמרינן בהם דשלוחו של אדם כמותו. רק דכוונת הרא"ש הוא דלא שייך ענין שליחות רק כשיש למשלח איזה ענין פרטי בדבר זה אשר שלח לשלוחו לעשות עבורו, וכמו בשליחות דקידושין, וגירושין, והפרשת תרומה, ומכירה, ומתנה, וכדומה, דהמשלח בעצמו הוא לבדו הבעל דבר ואך לו לבדו יש הכח בכל הענינים האלה, ולכן שפיר שייך לומר בהם דהיכולת בידו למסור הכח הזה אשר לו לבדו גם לשלוחו הבא מחמתו שהוא כמותו. וגם בשחיטת פסח שמוטל על המשלח חוב קיום העשה, וכמו כן בשליחות לדבר עבירה דהאזהרה מוטל על כל איש ישראלי בפ"ע, ובכגון אלה שפיר שייך ענין שליחות לקיים חוב עשה זו המוטל עליו ע"י שלוחו, וגם בדבר עבירה אי לאו דאין שליח לדבר עבירה היה מקום לשליחות לעבור על איזה אזהרה אשר מוטל עליו מאזהרת התורה ע"י שלוחו. משא"כ שמיעת נדרי אשתו דאין לבעל שום יתרון לשמוע נדרי אשתו יותר משאר כל אדם, והיתרון אשר לבעל בנדרי אשתו הוא רק בכח ההפרה דאך הבעל לבדו יכול להפר, אבל לשמוע הנדר יכולין כל שאר בני אדם לשמוע כמו הבעל, ובענין שמיעת הנדר אין בו לא זכות ולא כח ולא שום חיוב אשר נאמר בו שהוא מוסר הכח הזה או קיום חיוב זה לשלוחו כי הוא מידי דאתי ממילא, ואם האפטרופוס שומע נדר האשה אינו שומע מחמת שליחותו של זה כי גם אם לא עשאו שליח היה יכול לשמוע ג"כ כמו שהוא שומע עכשיו, והוי כמו אם אדם שולח לחבירו שילך לשמוע איזה דבר אשר הוא רוצה לדעת או שציוה לחבירו לאכול ולשתות ולשמוע בקול שירים ושירות האם נאמר דיהיה בזה ענין שליחות, ואף דזה עשה [את] כל אלה ברצון ובפקודת משלחו, בכל זאת כיון שהיה יכול לעשות זה גם בלא ציויו של המשלח אין זה בגדר שליחות. וזה הוא כוונת הגמרא והא לא שמיע ליה בעל, ועל השמיעה דהוא ממילא אין בו מקום לשליחות, וכמו כן כל מידי דאתי ממילא לא שייך בו ענין שליחות, זה הוא תוכן כוונת הרא"ש ז"ל. עכ"ד היד המלך. ועיין שם ביד המלך שא דברי התוס' רי"ד ביאר באופן אחר..
3
ד׳ומפני זה לא שייכת שליחות במצות נטילת לולב, ולהסברו של הקצוה"ח מדוע? אם לא כהסברנו הנ"ל900היינו שאם כוונת הקצוה"ח כפשוטו ששליחות מהני רק במידי דמעשה שהעיקר הוא הפעולה ולא במידי דממילא, א"כ בלולב נמי העיקר הוא המעשה ולא מה שמתנענע הלולב ואמאי לא מהני שליחות. ועיין חת"ס או"ח סי' רא (וכן בסי' טו ונה) שכתב בביאור דברי התוס' רי"ד באופן דומה לסברת הקצוה"ח וזה לשונו, והשריש תוס' רי"ד שם וכן ביאר בס' כפות תמרים פרק לולב הגזול באורך [מ"א ע"ב ד"ה מנא ה"מ], דוקא מצות שנעשים בגופו הוה שלוחו כמותו אבל לא מצות שעל גופו, על דרך משל רצה הקב"ה שיהיו הקדשים נשחטים ושוב מצוה שיעשה ע"י הבעלים ואם נשחטה הבהמה ע"י שליח בעלים הוה כמותו, שיהיו נימולים ומצוה על האב שימול ושלוחו כמותו, שנקשור תפילין בזרועינו, הנה הקשירה נוכל לעשות ע"י שליח שיקשור לי תפילין על זרועי כאילו אני קשרתי', אבל להניח על זרועו או למול ערלתו ויהי' כאילו מונחים על זרוע המשלח, או ערלת המשלח נכרת, זה אינו, ע"כ נאמר מצות שע"י גופו שלוחו כמותו אבל לא מצות שעל גופו, ותפלה אי אפשר לעשות שליח אלא אם כן שומע גם הוא דהוה שומע כעונה, אבל בלא"ה לא הוה עקימת שפתיו של שליח כשל משלח דהוה מצוה שעל גופו. עכ"ל. ולפי זה מובן אמאי לא דמי לנטילת לולב, דבנטילת לולב לא היה חפץ התורה שיתנענע הלולב אלא שינענע הגברא את הלולב ועל כן הוי מצוה שבגופו ולא מהני בזה שליחות. אמנם לפי זה היה צריך להיות שבמיל יהני שליחות, ואכן כך כתב החת"ס בסימן טו, וביאר שם שרצון התורה הוא שהבן יהיה מהול. אך הקצוה"ח כתב להדיא בסי' שפב סק"א שלדעת התוס' רי"ד לא מהני שליחות במילה וביאר שם שכיון שהמצוה מוטלת על האב גם לאחר שניחס את המעשה אליו אכתי לא מל האב. (אמנם אין מכאן ראיה שהקצוה"ח פליג לגמרי על החת"ס, אך שנחלק עליו בגדר המצוה המוטלת על האב אם התורה הטילה עליו רק לדאוג שהבן יהיה מהול או לעשות מעשה המילה עצמה (וכ"כ בבית הלוי ח"א סי' י). אכן התוס' רי"ד שם להדיא כתב דהמצוה המוטלת על האב היא רק לדאוג שיהיה הבן מהול ומטעם זה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא). וע"ע דבר אברהם ח"ב סי' ד אמאי לא מהני שליחות במילה..
4