המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 22

א׳ודוק ותשכח דבכל אלו הפרטים דאמרינן יש שליח לדבר עברה, כמו מעילה, שליחות יד בפקדון, וטביחה ומכירה, לא בעינן כלל בזה דיני שליחות ממש, ואף אם יעשה כל אלו הדברים ע"י חשו"ק נמי שפיר דמי, כמו שכבר האריך בזה המהרי"ט בחי' בקדושין (פ' האיש מקדש) והובאו דבריו בקצוה"ח רצ"ב (סעיף ח').

ב׳משום דכמו שחלקנו במצוות שיש כאלה שהן רק בבחינת אמצעי, ככה יש ג"כ עברות שמעשה העברה הוא רק בבחינת אמצעי, כמו למשל העברות הנ"ל שהעיקר העברה הוא בה"פועל יוצא" שבהן, ובדברים שכאלו לא בעינן הגדר של "שלוחו של אדם כמותו" אלא רק "שלוחו של אדם" לבד ובזה אין אנו מקפידים על דיני שליחות.

ג׳ואי קשיא הא קשיא, א"כ ל"ל קרא, בכל אלו הדברים דאין כאן חסרון מצד דאין שליח לדבר עברה, תפ"ל דלא בעינן כלל בענינים שכאלו דיני שליחות?

ד׳אבל באמת בהפרטים הדרושים בגדר שליחות, יש שני סוגים, סוג א' משום דבלי זה אין הדין של "שלוחו של אדם כמותו", כמו, למשל, חשו"ק ונכרי וכדומה דלאו בני שליחות נינהו, או הכלל דבעינן דוקא שלוחו של בעל הממון, והכלל ד"דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד שלוחא לא מצי משוי", כולם מעכבים את ה"כמותו", כלומר, כשיש החסרונות הללו אז אין הדין שהשליח נעשה כמותו. וסוג ב' שהחסרון הוא גם בהרישא, כלומר, דאין בזה כלל "שלוחו של אדם", ולסוג הב' שייך בודאי הגדר דאין שליח לדבר עברה מצד דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובכן אע"פ שהוא עושה את הדבר מצד השליחותו של המשלח, לא מתיחס זה כלל להמשלח, זאת אומרת, שלא רק שאינו "כמותו" של המשלח אך אין לזה כלל קשר עם המשלח.

ה׳וממילא מובן מה שאנו צריכים גם בזה לגזה"כ, שבזה יש דין שליחות גם לדבר עברה.

ו׳ועיין בסמ"ע ח"מ סי' רצ"א (סעיף ה') שחידש דהא דבשליחות יד חייב המשלח הוא דוקא כשאין להשליח מה לשלם, ותמה ע"ז הש"ך מאד, דהיתכן ששכח סוגיות ערוכות בגמרא דבשליחות יד יש שליח לדבר עברה ורק המשלח חייב?⁹⁰³בקצוה"ח הנ"ל הביא דברי המהרי"ט שהחיוב בשליחות יד אינו המעשה שליחות יד אלא הפשיעה שבזה ועל כן גם בלא שליחות הוא חייב ומיושב דברי הסמ"ע.

ז׳אכן באמת אותה הפליאה יש להתפלא על אחד מהראשונים כהתוס' ריד, שמעיר על הגמ' שם בקדושין דמקשינן שם על הא דהשולח את הבעירה ע"י פקח הפקח חייב דאמאי לא יהיה חייב המשלח מצד שליחות? שאומר ג"כ, דכל הקושיא היא רק כשאין לו להשליח מה לשלם, ועליו, על התוס' רי"ד עוד יותר קשה דהיתכן שלא ידע מהו הפשט של שלוחו של אדם כמותו, שזאת אומרת, שאנו מטילים את כל הדברים על המשלח ולא על השליח? ⁹⁰⁴עיין ריב"ש סי' רכח שחילק בין שליחות בפסח דהוי כמותו ממש ופשיטא שהוא עושה שליח אחר שכיון שנלמד מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל הרי התורה קראה השליח בשם כל עדת ישראל, משא"כ לענין גט לא נאמר הדין דשלוחו כמותו ממש רק דמהני מעשה דידיה למשלח ועל זה צריך ריבוי נוסף דשליח עושה שליח.

ח׳אכן זהו אשר אמרנו, דיש הבדל בין הסוג שליחות של "שלוחו של אדם כמותו" ובין הסוג של "שלוחו של אדם" לבד, דבהסוג הראשון ודאי כל חלות הדבר חל רק על המשלח ולא על השליח, אבל בהסוג השני נהי דהחלות מתיחסת גם אל המשלח, אסל ס"ס הפעולה כשהיא לעצמה מעשה השליח הוא, כיון דאין כאן הדין של "כמותו" ממש⁹⁰⁵ניתן היה לומר שאחרי שהתחדשה פרשת שליחות לענין החלות (כדי שלא יהיה מתעסק כהגדרת הגאון המחבר) שוב יש שליחות גם על הכמותו, והאחרונים דייקו בדברי רש"י בקידושין שם שכתב לענין מעילה דיש שליחות לדבר עבירה ומתחייב המשלח ולא השליח, דמוכח מדבריו שלא כדברי התוס' רי"ד. (והאחרונים רצו לתלות דזה גופא אם על ידי שליחות הוי כמותו ממש או שרק התוצאה מתייחסת למשלח תלוי במחלוקת התוס' רי"ד ורש"י, אמנם אפשר שכדברי הגאון המחבר שהתוס' רי"ד מחלק בין השליחיות ואמנם לרש"י בכל שליחות איכא כמותו ממש)..

ט׳ושני הדברים הללו, שליחות יד וגם השולח את הבעירה, בודאי לא נכנסים להסוג הראשון, אלא להסוג השני, שליחות יד כבר ביארנו, והשולח את הבעירה ג"כ מובן מאליו, שבין למ"ד אשו משום חציו ובין למ"ד אשו משום ממונו, הנה עצם המזיק בין כך ובין כך בא מהמשלח בעצמו ואין אנו צריכים רק שהפעולה תתיחס - ורק יחס לבד - אל המשלח.