המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 3

א׳המצוה של "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", שנופל הספק, אם עצם הפעולה, הביעור, הוא התכלית, וזהו גופא קיום המצוה, או דתכלית המצוה היא רק שלא יהיה לו חמץ והפעולה, הביעור, הוא רק בבחינת אמצעי⁸⁶⁰עיין בדבר שמואל פסחים ז, א שהטעם שמברכים על ביעור חמץ לדעה זו שהיא רק אמצעי, כיון שגם לדעה זו מדרבנן יש חיוב בפועל. אך להנ"ל בהערה הקודמת אין צורך לזה שלא נאמר הכלל שמצוה שאין עשייתה גמר מצוה רק במצוות שאחר עשייתם ישנה עוד עשיה של מצוה וכגון מה שכתבו הראשונים כתובות ז, ב שאין לברך על קידושין משום שהם הכשר מצות פרו ורבו, אבל מצוה שבעשייתה נגמר הדבר אף על פי שאין המטרה במעשה אלא בתוצאה והמעשה הינו רק אמצעי למטרה זו, הרי זה בכלל 'עשייתה גמר מצוה'..

ב׳ועי' ב"מנחת חינוך" שכבר עמד על זה⁸⁶¹בפשטות חקירת הגאון המחבר וחקירת המנחת חינוך אינם אותה חקירה, שלדעת הגאון המחבר שהחקירה היא אם מצות ביעור היא אמצעי או תכלית, היינו שודאי שהמצוה היא הביעור אלא שהספק הוא האם מצות ביעור תכליתה הוא עצם ההשבתה (עיין רמ"א תמה סעיף ג שאם לא מצא חמץ שישרוף את הכלי כדי שלא ישכח חובת ביעור, ודו"ק) או שמצות ביעור תכליתה הוא העדר החמץ והביעור עצמו אינו אלא אמצעי, ואילו חקירת המנחת חינוך היא אם גדר מצות תשביתו היא בפעולה או בתוצאה, ולדרכו אפשר שאין כלל מצוה בביעור וכפי שמביא הגאון המחבר לקמן בנפקא מינה הראשונה והרביעית. והנה זה פשוט שחקירת המנחת חינוך תלויה בחקירת הגאון המחבר שרק אם אנו תוספים את פעולת הביעור כאמצעי אנו יכולים לדון אם המצוה היא שלא יהיה, אך כאמור אין זה מוכרח לאידך גיסא ואפשר שהמצוה היא הביעור עצמו הגם שהמטרה היא כדי שלא יהיה. וראה להלן תוספת דברים בהגדרת חקירה זו. ואמנם מכל דברי הגאון המחבר נראה שהוא הרכיב את ב' החקירות בהדדי. והביא הרבה דברים שיוצאים מחקירה זו בתור נ"מ, כמו, א) אם לא יהיה לו חמץ כלל אם מקיים הוא המ"ע או לא, שנ"מ בזה למעשה, אם מחוייב הוא כשאין לו חמץ, לקנות חמץ ולבער, כמו בציצית שמחוייב על כל איש מישראל ללבוש ד' כנפות, אע"פ שאם אין לו ד' כנפות אינו עובר על מ"ע⁸⁶²עיין מהרי"ק שורש קעד שכתב כן וכן למד בדבריו בשו"ת אבני נזר או"ח סי' שיח אות ו. אמנם עיין משנה ברורה סי' תמו סק"ח שכתב דהטעם שמקיים מצות ביעור בלילה הוא משום שמשלושים יום חל עליו חובת ביעור ובשער הציון שם ציין למהרי"ק, ומבואר בדבריו שלמד בדברי המהרי"ק שלא מקיים ביעור במה שאין לו חמץ כלל, רק שכיון ששולשים יום קודם חל עליו חובת ביעור על כן מקרי קיום מצות תשביתו., ב) אם יש לאחד חמץ, ובא אחר וחטף את החמץ ושרפו, אם יצטרך לשלם לו כמו דמבואר בח"מ שפ"ב (סעיף א') כשחטף את מצות כסוי, ששם בודאי התכלית היא בעצם הפעולה, שצריך לשלם לו, ג) אם תשבית חמץ בפסח ע"י שאכלו⁸⁶³אכן עצם הנדון אם אכילת חמץ היא בכלל מעשה השבתה תלוי במחלוקת ראשונים, עיין רמב"ן ובעל המאור פסחים ג, א מדפי הרי"ף שנחלקו להשיטות שבערב פסח יש רק מצות תשביתו אם יכול לקיים מצוה זו על ידי אכילה ודעת הרמב"ן שאכילת חמץ אינה השבתת חמץ אלא קיום החמץ. ויעויין בדרוש וחידוש לרע"א לפסחים מערכה ה אות כח שכתב שהדבר תלוי במחלוקת ר' יהודה ור"ש דלר"ש שחמץ בערב פסח מותר באכילה ואפילו הכי יש מצות תשביתו על כרחך שמקיים תשביתו גם באכילה, וע"ע בענין זה בתשובה מאהבה ח"א סי' קפב, טעם המלך הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ג, ביכורי שלמה סי' יג (רעזעכטע) פלפול בענין עם גדולי הדור, הובא בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ה כלל מו., אם זה נכנס בסוג של מצוה הבאה בעברה⁸⁶⁴בחשבונות של מצוה להאדר"ת מצוה ט העיר שבאופן זה לכולי עלמא יהיה מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, והביא גם את דברי הטעם המלך שם שהכתוב עצמו אומר אך ביום הראשון תשביתו כי כל אוכל חמץ ונכרתה (ועיין בר"ן בריש פסחים שזהו טעם מצות תשביתו). וע"ע קול מבשר ח"ב סי' מז ד"ה הרציתי הדברים שבכה"ג הוא גרע מכל מצוה הבאה בעבירה., דאם המצוה היא בפעולת ההשבתה נחשבת למצהב"ע, אבל באופן השני בודאי לא הוי בכלל מצהב"ע, ד) אם הוא מחוייב לבער דוקא בזמן המיועד בערב פסח בחצות, ואם יבער קודם לכן לא יקיים המצוה, דמובן, דלהצד הראשון לא יקיים את המצוה כמו כל מצוה שעשאה שלא בזמנה, אבל להצד השני אין בזה שום קפידא, מאחרי דס"ס אין לו חמץ כשהגיע הזמן⁸⁶⁵ידועה החקירה במצות מילה אם המצוה היא פעולת המילה או שלא יהיה ערל, או שיהיה מהול. וגם כאן ניתן לחקור האם המצוה היא פעולת ההשבתה או שלא יהיה חמץ, או שיהיה החמץ מושבת, ולפי זה הגם שבנפק"מ הראשונה בודאי שאינו מקיים את המצוה שהרי לא היה לו חמץ (אא"כ המצוה היא שלא יהיה לו וכנ"ל), אולם בנוגע לנפק"מ הרביעית אפשר שמקיים את המצוה גם קודם האיסור כי אין המצוה במעשה ההשבתה אלא במה שחמצו מושבת. ועיין להלן במה שהובא מהאבי עזרי, ודו"ק. וראה מה שכתב הגאון המחבר להלן אות יד..