המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ל״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 38
א׳ועי' במלמ"ל פ"ד מהל' אישות (הלכה א') לענין המקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת שכתב: "נסתפקתי, הגע עצמך, שהיתה האשה חולה והיתה מסוכנת דשרו לה איסורים אילו, וכן אם היתה חולה שאין בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה של דבריהם, למ"ד דכל איסורים דרבנן הותרו בחולה אף שאין בו סכנה, אם עבר וקדשה מהו, מי אמרינן טעמא דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום שהרי אינה יכולה ליהנות ממנו, ולפי זה אם היתה חולה בענין שיכולה ליהנות היא מקודשת, או דלמא טעמא דאינה מקודשת משום דלמקדש אינו שוה כלום, ונמצא שלא נתן לה פרוטה, ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת, דנהי דלדידה שרי מכל מקום המקדש לא נתן לה כלום כיון דלדידיה אסור בהנאה", ועי"ש שמאריך בזה, אבל עצם הספק הוא ג"כ בזה, אם הנתינה הוא מעצם הקדושין, או שזו משמשת רק בתור אמצעי לתכלית, והתכלית היא בקבלה, והנ"מ הוא באופן שכזה שמצדו אין נתינה, ובכל זאת מצדה כן יש קבלה, אם מועיל באופן שכזה או לא932במשנה למלך הקשה על הצד שאזלינן בתר דידיה (והביא שכן דעת הריטב"א) א"כ אמאי המקדש בגזל דאחרים שקונה ביאוש ושינוי רשות מקודשת הא לדידיה לא שוה ממון. ותירץ דס"ל להריטב"א כדעת המ"מ שהגזלן קונה ומקנה. ובאבני מילואים סי' כח סקנ"ה כתב שאין כוונת הריטב"א כפי שהבין המשנה למלך דאזלינן בתר דידיה דלכו"ע אזלינן בתר דידה וכמו שכתב הרדב"ז שזרק לה פחות משו"פ ונתייקר כשהגיע לידה מקודשת (ואעפ"כ סובר כהריטב"א דבאיסורי הנאה והיא חולה אינה מקודשת), רק דבאיסורי הנאה אפילו לדידה אינו ממון רק שמותר לה ליהנות ממנה והוי כמו מעשר שני ממון גבוה שמותר לה להינות ממנה אע"פ שאינו ממון. (צ"ל דאינו דומה ממש דבמע"ש יש לו דין ממון רק דהוי של גבוה והבעלים משולחן גבוה קא זכו, אך באיסורי הנאה ליכא דין ממון כלל, אך הדמיון הוא דכמו דהתם הגם שממון גבוה הוא מותר לבעלים לאכול ואינו עובר על גזל כיון שהתורה התירה ומשולחן גבוה הוא אוכל אולם אין היתר האכילה נותן דין ממון לבעלים, אף כאן אף שהוא איסורי הנאה התירה התורה לאכול אך מכל מ'קום אין ההיתר נותן דין ממון כיון שהוא רק היתר אכילה אך הוא עדיין איסורי הנאה שאין בהם דין ממון).
ועוד בנדון זה אי אזלינן בתר הנותן או המקבל עיין מנחת חינוך מצוה שלו שהקשה כיצד לומדים דבעינן שו"פ משדה עפרון הא בני נח אינן בתורת פרוטה ותורת שוה כסף אצלם הוא אף בפחות משוה פרוטה, ואע"פ שאברהם היה ישראל אזלינן בתר המקבל והוכיח כן דמברי הגמ' בעירובין סב, א דשוכרין מן הנכרי בפחות משו"פ וכ"כ הרש"ש עירובין שם, עיין גם באבני מילואים סי' לא סקכ"ד שלכך מהני גרעון כסף בנמכר לעכו"ם בפחות משו"פ דאזלינן בתר המקבל והוכיח כן מעירובין הנ"ל (ובדברי יחזקאל סי' מב סק"ט תמה ששוכרין בעירובין הוא מקולי עירובין וכן תמהו באמרי בינה קו' הקנינים סימן ד, אור שמח הל' עירובין פ"ב הי"ב). וראה דברי יחזקאל ואור שמח שם מה שיישבו על גרעון כסף..
ועוד בנדון זה אי אזלינן בתר הנותן או המקבל עיין מנחת חינוך מצוה שלו שהקשה כיצד לומדים דבעינן שו"פ משדה עפרון הא בני נח אינן בתורת פרוטה ותורת שוה כסף אצלם הוא אף בפחות משוה פרוטה, ואע"פ שאברהם היה ישראל אזלינן בתר המקבל והוכיח כן דמברי הגמ' בעירובין סב, א דשוכרין מן הנכרי בפחות משו"פ וכ"כ הרש"ש עירובין שם, עיין גם באבני מילואים סי' לא סקכ"ד שלכך מהני גרעון כסף בנמכר לעכו"ם בפחות משו"פ דאזלינן בתר המקבל והוכיח כן מעירובין הנ"ל (ובדברי יחזקאל סי' מב סק"ט תמה ששוכרין בעירובין הוא מקולי עירובין וכן תמהו באמרי בינה קו' הקנינים סימן ד, אור שמח הל' עירובין פ"ב הי"ב). וראה דברי יחזקאל ואור שמח שם מה שיישבו על גרעון כסף..
1