המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית מ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 46
א׳אם המלאכה הביאה לתכלית ידועה, אבל התכלית איננה בעצם המלאכה אלא המלאכה שעשה בתור אמצעי לתכלית, או שהתכלית איננה באופן חיובי אלא באופן שלילי, וזה נכנס בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור אבל אסור946הראשונים והאחרונים עמדו על השאלה מה החילוק בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לדבר שאינו מתכוין, וזה לשון הערוך השולחן סימן רמב סעיף לב, יש בזה שאלה גדולה דאיך אפשר להתחייב לר"ש על פסיק רישא הא כיון שאינו מכוין לה פשיטא שא"צ לתכליתה וא"כ הוי עכ"פ מלאכה שא"צ לגופה וכו'. והנה מצאנו שבנו של הרמב"ם נשאל בזה והשיב בשם הרמב"ם בלשון זה ההפרש בין מלאכה שאצל"ג ובין פסיק רישא דגבי פסיק רישא אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא מעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל מלאכה שא"צ לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה (כס"מ פ"א הל' ז), ונתקשו בכוונתו גדולי עולם ולא ראיתי בזה דברים המתיישבים על הלב. ולענ"ד נראה דהעניין כן הוא וכו' וכן הוא במלאכות שבת דודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה ואין הכוונה מעכב דא"כ יעשה כל המלאכות ויאמר שאינו מכוין לזה אלא וודאי כשאפילו עושה בלא כוונת מלאכה כלל כיון שעושה כדרך המלאכה מה מועיל העדר כוונתו והרי בהכרח כוונתו נעשית וזהו עניין הפסיק רישא, אבל אם באמת מכוין להמלאכה אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת וה"נ לא שייך לומר דהוי כמתכוין דוודאי הוא מתכוין אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה ולכן בצידת צבי שאינו מתכוין לכלום וכן ראש עוף לצחיקת הקטן אינו מתכוין לכלום, משא"כ החופר גומא וא"צ אלא לעפרה דוודאי מכוין לחפירה אלא לצורך תכלית אחר והיינו לתכלית העפר אבל בצידת צבי אינו מכוין לצידה כלל וכן בראש עוף לצחיקת קטן אינו מכוין להריגה כלל וגרע טפי שהרי בע"כ נעשית המלאכה והוי כמכוין. עכ"ל. ועוד בענין זה ראה: מים חיים (להפר"ח) על הרמב"ם שם (ובבתי כהונה סי' כד כתב שלא הבין דבריו), כפות תמרים סוכה לג, ב, מלא הרועים ערך מצוות צריכות כוונה אות ט.
ועיין מגאון אבות (לר' מרדכי בנעט) בפתיחת חיבורו שכתב ליישב קושית התוס' יו"ט מדוע המשנה נקטה את המלאכות על שם העושה הזורע החורש ואילו הרמב"ם נקט את המלאכה עצמה זריעה חרישה וכו', ועיין בתוס' יו"ט מה שיישב. ותירץ המגן אבות דהמשנה הלכה גם אליבא דר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, נמצא שתכלית המלאכה היא חלק מהמלאכה ועל כן נקט על שם האדם שהוא המכוין לתכלית, אבל הרמב"ם שפסק כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אם כן לא אכפת לן בתכלית העושה והעיקר הוא האם היתה כאן מלאכה ולכן נקט הרמב"ם את שם המלאכה. עכ"ד. וראה אחיעזר יו"ד סי' ה סק"ז שכתב ג"כ כיסוד זה ויישב לפי זה סתירת דברי רש"י דבדף לא, ב ביאר דקורע שלא ע"מ לתפור הוא משום מקלקל, ואילו בדף עג, א כתב רש"י שהקורע שלא אל מנת לתפור לא היה במשכן. ולהנ"ל מבואר דדוקא אליבא דר' שמעון שהתכלית היא חלק מהמלאכה לפיכך צריכים שיהיה גם התכלית במשכן, אבל לר' יהודה שהתכלית איננה חלק מהמלאכה אם כן בכל גוונא שעשה את המלאכה יהיה חייב אפילו לא היה התכלית במשכן ובדף לא, ב אזלינן אליבא דר' יהודה ולכן הוצרך רש"י לפרש דקורע שלא ע"מ לתפור הוי מקלקל..
ועיין מגאון אבות (לר' מרדכי בנעט) בפתיחת חיבורו שכתב ליישב קושית התוס' יו"ט מדוע המשנה נקטה את המלאכות על שם העושה הזורע החורש ואילו הרמב"ם נקט את המלאכה עצמה זריעה חרישה וכו', ועיין בתוס' יו"ט מה שיישב. ותירץ המגן אבות דהמשנה הלכה גם אליבא דר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, נמצא שתכלית המלאכה היא חלק מהמלאכה ועל כן נקט על שם האדם שהוא המכוין לתכלית, אבל הרמב"ם שפסק כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אם כן לא אכפת לן בתכלית העושה והעיקר הוא האם היתה כאן מלאכה ולכן נקט הרמב"ם את שם המלאכה. עכ"ד. וראה אחיעזר יו"ד סי' ה סק"ז שכתב ג"כ כיסוד זה ויישב לפי זה סתירת דברי רש"י דבדף לא, ב ביאר דקורע שלא ע"מ לתפור הוא משום מקלקל, ואילו בדף עג, א כתב רש"י שהקורע שלא אל מנת לתפור לא היה במשכן. ולהנ"ל מבואר דדוקא אליבא דר' שמעון שהתכלית היא חלק מהמלאכה לפיכך צריכים שיהיה גם התכלית במשכן, אבל לר' יהודה שהתכלית איננה חלק מהמלאכה אם כן בכל גוונא שעשה את המלאכה יהיה חייב אפילו לא היה התכלית במשכן ובדף לא, ב אזלינן אליבא דר' יהודה ולכן הוצרך רש"י לפרש דקורע שלא ע"מ לתפור הוי מקלקל..
1
ב׳למשל, חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה כאן כן יש תכלית, כי סוף סוף אי אפשר לו לקחת את העפר אם לא יחפור, אבל כאן אין התכלית בעצם החפירה, אלא החפירה משמשת רק בתור אמצעי שעל ידה הוא מגיע למטרתו.
2
ג׳או, למשל, המוציא את המת על מנת לקוברו הנ"ל, כאן יש לנו ציור של תכלית שלילית, כי בכל הוצאה יש צד שלילי וצד חיובי, הצד השלילי הוא העקירה שעוקר את הדבר מהמקום שהונח, והצד החיובי זוהי ההנחה, ואם התכלית היא בההנחה שרוצה שהדבר יונח במקום פלוני זהו נקרא מלאכה הצריכה לגופה, אבל בהוצאת המת אין התכלית בההנחה אלא בההוצאה כמו שנאמר "ואקברה את מתי מלפני", כלומר, תכלית שלילית זהו סוג של מלאכה שאינה צריכה לגופה947ראה לעיל אות ז. וראה רש"י שבת צג, ב בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו, וכ"כ רש"י בדף לא, ב לענין כיבוי דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה. וכ"כ רש"י בדף יב, א. וחזינן מרש"י דלא סגי רק במה שאינו צריך את התכלית אלא הוסיף רש"י דברצונו לא באה לו. ועיי"ש בתוס' מה שהקשה על רש"י וראה כפות תמרים שם ומה שכתב הגאון המחבר להלן אות נב בהרחבה. ושיטת ר' ניסים גאון שבת יב, א שהמוציא מת נבילה כדי שלא יסריחו הוי מלאכה הצריכה לגופה וכ"כ הר"ח צה, ב, וראה מאירי צג, ב שפירש מדוע מקרי צריכה לגופה שכיון שכבר בא ההיזק הרי הוא צריך להוצאה..
3
ד׳וככה הוא הדבר בכל המלאכות, כמו שהבאנו מקודם את דעת בעל המאור בשבת, ששריפת בת כהן בשבת נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיון שתכלית המצוה היא בשלילה כדי לקיים את ה"ובערת הרע מקרבך".
4