המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית מ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 47
א׳ועיין בתרומת הדשן והובא ברמ"א סימן רנ"ג (סעיף ה'), לענין דבר שאינו מתכוון, דתמיד אזלינן בתר עיקר הכוונה, ואף שבאופן צדדי יש בזה גם כן איזו כוונה, בכל זאת כיון שאין עיקר כוונתו לכך זהו נקרא דבר שאינו מתכוון.
1
ב׳ובאמת ככה הוא הדבר גם כן במלאכה שאינה צריכה לגופה, שאם עיקר התכלית הוא בשלילה אף שבדרך אגב יש בזה גם משום איזו תכלית חיובית, בכל זאת מכיון שעיקר התכלית הוא בשלילה, זו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
2
ג׳ודבר זה אנו למדים מהוצאת המת גופה, דהא ס"ס גם בקבורה יש משום תכלית חיובית, דהא קבורה באה כמבואר בסנהדרין (מ"ו ע"ב) גם משום בזיוני או משום כפרה948ואמנם המאירי כתב דהוצאת המת לקוברו מקרי צריכה לגופה מחמת המצוה שבזה, והביא ירושלמי דהמשנה מיירי במת גוי, ועיין רשב"א קה, ב שהוכיח ממתניתין דצורך מצוה לא מקרי צריכה לגופה (ודלא כהתוס' שם) ולכן קורע על מתו לא מקרי צריכה לגופה וכתב שאין לחלק בין הוצאת מת שאפשר על ידי אחרים משא"כ קריעה שחייב לקרוע דהמשנה מיירי בסתמא גם במת מצוה שצריך הוא לקוברו., אלא שזהו רק בדרך אגב, ועיקר התכלית הוא כאמור מצד "ואקברה את מתי מלפני" לסלקו מכאן ומשום כך הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה949כך תירץ האבני נזר או"ח סי' רמז עיי"ש שהביא גם כן את הכתוב 'ואקברה מתי מלפני'. אך לכאורה אין צורך לזה משום שהוצאת מת לצורך מצות קבורה לא מקרי צריכה לגופה דבהוצאה 'צריכה לגופה' היינו שצריך לגוף הדבר שהוציא, ואם כן במת הגם שצריך לקוברו משום בזיוני או כפרה אך עכ"פ אינו צריך את גוף הדבר שהוציא (ואינו דומה למוציא לולב לצורך מצוה שהתם המצוה היא שימוש בדבר) וכן כתב להדיא הרשב"א קה, ב דקורע את הבגד על מתו לא מקרי צריך לגופה והביא ראיה מהוצאת מת שאע"פ שיש מצוה לקוברו לא מקרי צריך לגופה. (והתוס' שחלקו נראה דעכ"פ ההוצאה עצמה אינה צריכה לגופה ורק הקבורה עצמה היא הצריכה לגופה. וראה אבן האזל הלכות אבל פי"ד ה"כ אות יד שכתב לחלק בזה גם בין הוצאה לקבורה דהוצאה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל קבורה פשיטא דהוי מלאכה הצריכה לגופה. ועיין להלן אות נד מה שכתב הגאון המחבר..
3
ד׳וככה הוא גם כן בשריפת בן כהן, דהא סוף סוף משום "ובערת הרע מקרבך" לא היה הדין דוקא בשריפה ולא במיתה אחרת, אלא שהשריפה זהו רק אחד הפרטים שיש במצוה, אבל לא עצם המצוה שהיא באה ביחוד מצד "ובערת" כנ"ל950באבני נזר שם הוסיף וזה לשונו, אך אף להטורי זהב החולק ובארנו בדין דבר שאין מתכוין (כוונתו למש"כ בסי' צה) שכן עיקר. היינו דוקא בענין דבר שאין מתכוין שמתכוין לשני דברים. אין הדבר אחד בטל לגבי דבר אחר לומר שכיון שעיקר מחשבתו לדבר האחר יפטור. שהרי אותו דבר בפני עצמו הוא. אבל בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה. שדבר אחד הוא. ויש בו שני צרכים. ועיקר הצורך אינו לגופה. אף שיש בו גם כן צורך לגופה. הואיל ואותו צורך אין עיקר אצלו. מתבטל לגבי הצורך שאינו לגופו. וחשבינן המעשה להצורך שאינו בגופו..
4