המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ו׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 6
א׳ובזה מישב הגאון רבנו חיים הלוי זצ"ל בספרו את קושית הגאון רעק"א869עיין רעק"א בהגהותיו לאו"ח סי' תמה, ולדעתו הן לרבנן והן לר"י הדין הוא דאפרן מותר. וכ"כ במקו"ח שם שו"ת שו"ת אבני מילואים סי' יט, תוס' חדשים ריש פסחים בשם ר' לוי יצחק מבארדיטשוב. ובאבנ"מ שם כתב שמטעם זה לא חשיב המשנה בתמורה חמץ בפסח (והקשה כן בשם התוס') בין הנשרפין או בין הנקברין דהתם מותר לכולי עלמא, וכל גדולי עולם הרעישו על זה שלהדיא המשנה בתמורה מונה חמץ בפסח בין הנשרפין. ואולי נתכוין האבני מילואים לקושית האחרונים (שו"ת אמונת שמואל סי' סה, חק יעקב סי' תמה) בטעם שהרמב"ם (בהלכות פסולי המוקדשין פי"ט ה"י והי"א) כשמנה את כל הנשרפין והנקברין לא כלל ביניהם את חמץ בפסח. וראה שו"ת שרידי אש או"ח סי' מב אות מט. דמקשה על הטור, שכתב דלר' יהודא דחמץ מצותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דתשביתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין - ומקשה, הלא כל טעמא דמחלקינן לענין אפרן בין נשרפין ובין נקברין הוא, משום דבנשרפין ע"י השריפה כבר נעשית מצותו, ולא כן בהנקברין שאין מצוה בקבורה רק משום תקלה, וזה לא שייך בחמץ, דבין אם מצותו בשריפה ובין בקבורה הלא הוא מקיים מצוה דתשביתו?
1
ב׳אבל לפ"ד הנ"ל אין כלל קושיא, דזו היא הנותנת, דרק אז הוא בסוג "נעשית מצותו" אם המצוה הוא בעצם הדבר, כלומר, בחפצא, אבל אם המצוה כל עיקרו הוא בגברא והחפץ משמש רק בתור הכשר להמצוה, שכל עצמותה היא רק בהאדם870עיין נודע ביהודה קמא או"ח סי' טו שכתב כן להדיא לחלק בין מצות שריפת קדשים ותרומה לשריפת חמץ, דבקדשים ותרומה המצוה היא על החפצא משא"כ בשריפת חמץ המצוה היא על הגברא, אמנם הוא כתב כן גם אליבא דרבי עקיבא שביעור חמץ הוא בשריפה., שם לא שייך הגדר של נעשית מצותו871בחידושי ר' שמואל רוזובסקי דף ה, ב הביא ראיה לדברי הגר"ח דהנה במכילתא איכא מ"ד שסובר דביעור חמץ הוא בשריפה אך לא יליף לה מנותר אלא מבל יראה ובל ימצא דאיזהו השבתה שהיא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה, וכתב על זה המהרי"ק בשורש קעד שלרבי עיקר המצוה היא שלא יהיה לו חמץ (וגם אם לא היה לו חמץ כל עיקר מקיים תשביתו), הרי לנו שאף על פי שמצותו בשריפה מכל מקום המצוה היא בגברא ולא בחפצא, ולפי זה יהיה הדין כנ"ל שלא מקרי נעשית מצותו לרבי הגם שמצותו בשריפה., ומאחרי שהנחנו, דבזה גופא היא המחלוקת, ומי שסובר שמפרר וזורה לרוח נמי מהני לענין תשביתו, לדידיה אין המצוה בהפעולה, אלא רק בזה שלא יהיה לו חמץ, אי אפשר כלל לבוא בזה מצד נעשית מצותו, כנ"ל872ובאבי עזרי הלכות חמץ ומצה שם אחר שהביא את דברי הגר"ח כתב שאין הכרח לומר שלחכמים היא מצוה דוקא על הגברא שגם אי נימא שלחכמים מצות ביעור היא על החפצא דחמץ עדיין שונה במהותו גדר הביעור אליבא דר"י מאליבא דחכמים, דאליבא דר"י המצוה היא בעצם הביעור ולאחר הביעור אין שייך מצוה ועל זה בא הגדר דנעשית מצוותו, משא"כ לחכמים המצוה היא שיהיה החמץ מושבת, אשר על כן גם לאחר קיום הביעור עדיין יש דין על החמץ והמצוה ממשיכה גם לאחר פעולת ההשבתה. ועל פי זה הוא מיישב מה שמקשה המנחת חינוך במצוה קמו שעגלה ערופה היא מהנקברין שאפרן מותר, ולכאורה קשה שכיון שמוערפו שם דרשינן שם תהא קבורתו אם כן מצות קבורה היא מדאורייתא וכל שקבר כבר קיים המצוה ואמאי אפשרן אסור, וכן הקשה על אדם מת שהגמ' בתמורה מסיקה שאפרו אסור ומה אכפת לן שמצותו בקבורה הלא נעשית מצוותו. אכן להנ"ל אתי שפיר שאין המצוה במעשה הקבורה אלא המצוה שיהיה קבור וגם כל זמן שהוא בקבור חייל המצוה דקבורה ולא מקרי נעשית מצוותו, משא"כ בדבר שמצותו בשריפה מיד כשמבער את הדבר קיים את המצוה ואין המצוה שיהיה הדבר שרוף.
ויעויין באבני נזר או"ח סי' רלח אות ד שכתה להוכיח שמלאכת הבערה בשבת היא כילוי הדבר ולא עצם מציאות האש ודלא כהשו"ע הרב סי' תצה בקו"א, שהרי הגמ' בדף ה, ב מביאה דעת ר"ע דביעור חמץ אינו ביו"ט משום שהוא אב מלאכה של הבערה ואי נימא דהמלאכה היא מציאות האש אזי בחמץ הוי מלאכה שאצל"ג. ודנו הראשונים והאחרונים אם ר"ע ס"ל כתנא דהמכילתא דלעיל (ויש אף שגורסים שם ר"ע להדיא, ועיין ירושלמי פ"א ה"ב) או כר' יהודה (עיין רש"י פסחים ה, ב, רא"ש פסחים פ"א ס"י, הגהות ר"פ לסמ"ק סי' צה, מהרי"ק שם וחידושי ופירושי מהרי"ק על הסמ"ג עשה לט, נובי"ת או"ח סי' צא, תורת חסד או"ח סי' מב, חידושי הגרש"ר שם ופסחים סי' ג אות ז) וא"כ דברי האבני נזר הם דוקא להצד דהמצוה היא שלא יהיה חמץ, ונימא דביעור חמץ שריפה הוא אליבא דהתנא במכילתא הנ"ל שיליף לביעור חמץ בשריפה מלא יראה ולא ימצא (ועיין באבני נזר שם שהביא את המכילתא הנ"ל), ועל כן בין לביאור הגרש"ר שכה"ג המצוה היא בגברא, ובין לביאור האבי עזרי שבכה"ג המצוה היא שיהיה שרוף, אך עכ"פ המצוה היא בכילוי הדבר ולא בעצם השבתתו, אך אם ר"ע סובר כדברי ר' יהודה בשריפת אש א"כ הוי האש בשריפת חמץ מלאכה הצריכה לגופה. אמנם יש לדחות שקושית האבני נזר היא גם אליבא דר' יהודה ומשום שאף אם התכלית היא עצם שריפת החמץ ולא הוי רק אמצעי, מכל מקום אין המצוה להפוך את החמץ לאש אלא לכלות את החמץ באש ושוב הוי הוצאת האש מהחמץ מלאכה שא"צ לגופה, ודו"ק.
ועיין חלקת יואב או"ח סי' כ שביאר את מחלוקת חכמים ור' יהודה אם המצוה בחמץ או שהמצוה היא ברשות, כלומר האם המצוה היא בחפצא של החמץ שיהיה מבוער, או שהמצוה היא שהרשות תהיה מבוערת מחמץ. ובפרי יצחק סי' יט ביאר באופן דומה אם המצוה היא שיהיה החמץ מבוער מן העולם או מן הרשות דאם המצוה היא רק שיהיה מבוער מן הרשות לא שייך לומר נעשית מצותו שהרי גם לאחר שהוציאו מביתו פשיטא שהוא מותר בהנאה ולא נימא שנעשית מצותו ופקע איסורו. וע"ע בחידושי ר' שלמה היימן פסחים, קה"י פסחים סימן יג..
ויעויין באבני נזר או"ח סי' רלח אות ד שכתה להוכיח שמלאכת הבערה בשבת היא כילוי הדבר ולא עצם מציאות האש ודלא כהשו"ע הרב סי' תצה בקו"א, שהרי הגמ' בדף ה, ב מביאה דעת ר"ע דביעור חמץ אינו ביו"ט משום שהוא אב מלאכה של הבערה ואי נימא דהמלאכה היא מציאות האש אזי בחמץ הוי מלאכה שאצל"ג. ודנו הראשונים והאחרונים אם ר"ע ס"ל כתנא דהמכילתא דלעיל (ויש אף שגורסים שם ר"ע להדיא, ועיין ירושלמי פ"א ה"ב) או כר' יהודה (עיין רש"י פסחים ה, ב, רא"ש פסחים פ"א ס"י, הגהות ר"פ לסמ"ק סי' צה, מהרי"ק שם וחידושי ופירושי מהרי"ק על הסמ"ג עשה לט, נובי"ת או"ח סי' צא, תורת חסד או"ח סי' מב, חידושי הגרש"ר שם ופסחים סי' ג אות ז) וא"כ דברי האבני נזר הם דוקא להצד דהמצוה היא שלא יהיה חמץ, ונימא דביעור חמץ שריפה הוא אליבא דהתנא במכילתא הנ"ל שיליף לביעור חמץ בשריפה מלא יראה ולא ימצא (ועיין באבני נזר שם שהביא את המכילתא הנ"ל), ועל כן בין לביאור הגרש"ר שכה"ג המצוה היא בגברא, ובין לביאור האבי עזרי שבכה"ג המצוה היא שיהיה שרוף, אך עכ"פ המצוה היא בכילוי הדבר ולא בעצם השבתתו, אך אם ר"ע סובר כדברי ר' יהודה בשריפת אש א"כ הוי האש בשריפת חמץ מלאכה הצריכה לגופה. אמנם יש לדחות שקושית האבני נזר היא גם אליבא דר' יהודה ומשום שאף אם התכלית היא עצם שריפת החמץ ולא הוי רק אמצעי, מכל מקום אין המצוה להפוך את החמץ לאש אלא לכלות את החמץ באש ושוב הוי הוצאת האש מהחמץ מלאכה שא"צ לגופה, ודו"ק.
ועיין חלקת יואב או"ח סי' כ שביאר את מחלוקת חכמים ור' יהודה אם המצוה בחמץ או שהמצוה היא ברשות, כלומר האם המצוה היא בחפצא של החמץ שיהיה מבוער, או שהמצוה היא שהרשות תהיה מבוערת מחמץ. ובפרי יצחק סי' יט ביאר באופן דומה אם המצוה היא שיהיה החמץ מבוער מן העולם או מן הרשות דאם המצוה היא רק שיהיה מבוער מן הרשות לא שייך לומר נעשית מצותו שהרי גם לאחר שהוציאו מביתו פשיטא שהוא מותר בהנאה ולא נימא שנעשית מצותו ופקע איסורו. וע"ע בחידושי ר' שלמה היימן פסחים, קה"י פסחים סימן יג..
2