המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ז׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 7
א׳ובזה אפשר לישב באופן נפלא את הקושיא הידועה של הפנ"י בפסחים (ה' ע"ב) על מה שנאמר שם "ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה" שמקשה מדברי רש"י בביצה (כ"ז ע"ב) שמכיון שאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אסור אפילו להשליכה לכלבים, משום דכיון דרחמנא אחשבה לשריפה, ובכן מאי ראיה שאין ביעור חמץ אלא שריפה?873בנודע ביהודה או"ח סי' טו (והיא תשובה לבעל האור חדש עיין בספרו על פסחים שם) כתב לתרץ וזה לשונו, נלענ"ד שיש הפרש גדול בין ביעור קדשים טמאים לביעור חמץ, שמצות שריפת קדשים טמאים הוא מצוה מצד עצמה שמצות קדשים טמאים בשריפה ולא מצד הבעלים שהקדשים שלו וכל מי ששורף קדשים טמאים הוא מקיים המצוה ומחמת חשיבות קיום המצוה תשיב מלאכה וכן תרומה טמאה, ובפירוש אמרו במס' שבת כה, א כשם שמצוה לשרוף קדשים טמאים כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת, ולדעת רש"י גם להאכיל לבהמות היא בכלל שריפת תרומה, ומצוה לשרוף תרומה לרש"י לאו דוקא אלא לבער, אבל מצות ביעור חמץ אינו מצד החמץ רק מצד בעל החמץ איהו מצווה עליו להשביתו, אבל מי ששורף חמצו של אחר לא עשה מצוה כלל (אך עיין ב"ק צט, א חמץ הכל מצווין לבערו, והקשה כן הצל"ח דף כט, א על עצמו אכמ"ל) וגם החמץ מצד עצמו אם אין לו בעלים כגון שמת בעל החמץ ואין לו יורשים כמו גר שמת ואין לו יורשים אם מת בפסח ונשאר חמץ שלא ביערו שוב אין מצוה לבער חמץ זה וכו' עכ"ל.
1
ב׳אך לפ"ד הנ"ל מיושב בפשיטות עי' בבעה"מ שבת (ק"ו ע"א) דשריפת בת כהן ובכלל כל מיתת ב"ד נחשבות למלאכה שאין צריכה לגופה, שאין הכוונה בהבערה אלא לבער אותה מן העולם כדי לקיים ובערת הרע מקרבך874לכאורה יקשה עליו קושית האבני נזר סי' רלח (הו"ד לעיל) החולק על שו"ע הרב ולדעתו גדר מלאכת הבערה היא כילוי הדבר ולא הוצאת האש, והביא ראיה מהא דלר"ע חייב בביעור חמץ מצד מלאכת הבערה ומה החילוק בין שריפת בת כהן לשריפת חמץ הלא בשניהם התכלית היא הכילוי והמצוה היא לעשות בהבערה דוקא. ושמא יש ליישב על פי מה שכתב האבני נזר שם לדחות ראיית השו"ע הרב מהא דהקשו התוס' אמאי שורף עצים וצריך לאפרן חייב הא הוי מאשצל"ג. ותירץ האבני נזר שאף לדרכו אין הכוונה במלאכת הבערה שהוא רק כילוי, אלא שהוא כילוי כח העצים באש, ולפי זה יש לומר דחלוק ביעור חמץ למ"ד בשריפה דהיינו שיכלה כח החמץ באש, משא"כ בשריפת בת כהן הלא אין הנשמה נותנת כח בהאש רק דעל ידי השריפה מסתלקת הנשמה בהגוף נמצא דעיקר ההבער מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ועיין בדברי הגאון המחבר להלן., וכן אפשר לראות את זאת גם מהא דמבואר בשבת (צ"ד ע"ב) שבמוציא את המת לקברו נחשבת ג"כ למלאכה שאינה צריכה לגופה, אע"פ שקבורת המת היא מצוה875ראה מאירי שם שאכן מכח זה העמיד כהירושלמי דמיירי במת עכו"ם (והגאון המחבר הביא להלן אות נד את הירושלמי עיי"ש מה שכתב). וראה רשב"א קה, ב שהוכיח מכאן להיפך ודלא כהתוס' אלא שכל צורך מצוה לא מקרי מלאכה הצריכה לגופה. ועיין מה שכתב הגאון המחבר להלן אות מז., אך ג"כ כיון שהקבורה כשהיא לעצמה היא רק אמצעית לתכלית שלילית, כדי לסלק את המת מכאן, ואנו רואים מזה, דיש הבדל במצוות גם לענין מלאכה הצריכה לגופה, דודאי אם יוציא לולב ברה"ר כדי לקיים מצוות נטילת לולב יהיה זה בכלל מלאכה הצריכה לגופה, כיון דהתכלית היא בעצם המלאכה, אבל במצוה שהתכלית שלה היא בשלילה, כדי לקיים "ובערת הרע מקרבך" או כדי לקיים "ואקברה את מתי מלפני" זה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה.
2
ג׳וכיון שהנחנו שזה גופא תלוי במחלוקת ר' יהודא וחכמים, אי ביעור חמץ נחשב רק לאמצעי או לתכלית, שזה תלוי במחלוקת ר' יהודא וחכמים, ולמי שסוברים שאף מפרר וזורה לרוח, אין תכלית המצוה בעצם הביעור, אלא הביעור משמש רק לאמצעי, ותכלית המצוה הוא בשלילה שלא יהיה לו חמץ, א"כ ממילא קושית הפנ"י מעיקרה ליתא, ושפיר קאמר "ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה", דהרי לא עדיף מה דרחמנא אחשביה ממלאכה גמורה שגם אז יופטר מטעם מלשאצל"ג, ולא עוד אלא אפילו אם ישרוף ממש את החמץ נמי יהיה פטור876לדבריו צ"ל שכוונת רש"י לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר וכו' אין הכוונה דוקא בדבר אחר דאחר שאנו אומרים שביעור חמץ הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה יכול גם לשרוף אליבא דידיה (אם לא נימא שר"ע ס"ל כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב עליה), וכוונתו היא רק בתורת הוכחה שכיון שיכול להשבית גם בדבר אחר ממילא אין השריפה אב מלאכה., ואם ר"ע אומר "ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה" ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ונחשבת למלאכה שצל"ג כנ"ל877הגאון המחבר לדרכו שהוא מחבר בין הנידון אם המצוה היא תכלית או אמצעי לבין הנדון אם המצוה היא התוצאה או הפעולה, וראה לעיל שאמנם צד אחד אכן מוכרח, דהיינו שאם המצוה היא התוצאה אזי מוכרח שהמצוה היא אמצעי, ובזה אכן מובן שבשריפת בת כהן אין המצוה בפעולה אלא בתוצאה וממילא המצוה הינה רק הכשר ושוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לתוצאתה. אולם מאידך אין הכרח לומר לענין חמץ שאם המצוה היא בפעולת השריפה גופא שתהיה המצוה תכלית ולא הכשר, שיש לומר שהגם שהמצוה היא בפעולה עדיין אין המצוה אלא הכשר. ויעויין לעיל בהערות..
3