המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 8
א׳ובמק"א878ל"מ. ועיין מה שכתב הגאון המחבר להלן מדה יט אות ה ומדה כג אות סה. הוכחתי דבאמת יש בתשביתו גם שני הדברים יחד, דלכאורה יש לדייק בזה הרבה דיוקים וגם סתירות, א) הנה בכ"מ שאמרינן "אבל אתה רואה של אחרים" פירש"י דזהו "של נכרי", ומדוע דוקא של נכרי, כיון דכלל הוא שהכוונה ב"לא יראה לך" שהוא "שלך אי אתה רואה" וס"ס גם של ישראל חברו אינו בכלל "שלך" ב) אמרינן בב"ק (צ"ח ב') "גזל חמץ בפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו", ומאין באה המצווה הזו, הלא בתורה כתיב רק "לא יראה לך שלך אי אתה רואה"? ג) אנו מוצאים תמיד הלשון "בדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי", אבל אין אנו מוצאים אף פעם אחת הלשון "ביעור חמץ מדרבנן", ומדוע, אם בביטול בעלמא סגי הלא גם ביעור חמץ דרבנן? ד) שיטת הרמב"ם הידועה דבטול חמץ מועיל רק לחמץ שאינו ידוע ולא לחמץ ידוע, וקשה מנין לקח לו הרמב"ם זאת? ועוד דיש בזה סתירה מפורשת מהגמ' פסחים (ו' ע"ב) דפריך שם על הא דאמר "הבודק צריך שיבטל, מ"ט? שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עליה" את הקושיא "וכי משכחת ליה לבטליה"? דהדברים ברור מללו דמועיל בטול אף לחמץ ידוע? ה) מהי המחלוקת של אי "אין ביעור חמץ אלא שריפה" או "אפילו מפרר וזורה לרוח", אחרי דמדאורייתא אף בביטול בעלמא סגי ואיך יוגרע מפרר וזורה לרוח מביטול בעלמא?
1
ב׳אכן באמת הצעת הדברים כך הוא: דהנה אנו מוצאים בחמץ שני לאוין, לאו דלא יאכל חמץ הכולל גם איסור הנאה ולאו דבל יראה ובל ימצא, ביחד עם עשה אחת, העשה דתשביתו, וממילא נופל הספק העשה דתשביתו בשביל איזה לאו היא באה, אם מצד הלאו דבל יראה ובל ימצא או מצד הלאו דלא יאכל חמץ, כלומר, מהאיסור הנאה שיש בזה, מאחרי דאנו מוצאים בכל איסורי הנאה שיש בהם דין ביעור אם מדאורייתא או מדרבנן.
2
ג׳והשכל מחייב דאנו תופסים שתשביתו באה גם משני הדברים יחד, וממילא אנו תופסים את החומר שבשניהם, כי הנה בכל אופן ואופן יש בזה גם חומרא וגם קולא, דאם העשה באה מצד בל יראה, הנה החומרא הוא שצריך גם לבדוק את החמץ אחרי דהוא עובר את הלאו אפילו כשהחמץ טמון, כי "לא ימצא" הפירוש הלו "שלא יטמין" כמבואר בפסחים (ה' ע"ב), אבל יש בזה גם קולא, דלא יהיה מחוייב להשבית רק את חמץ שלו, כי כל הלאו דלא יראה הוא רק בשלו - ולהיפך אם התשביתו באה מצד האיסור הנאה, החומרא תהיה שיהיה מחוייב להשבית אפילו בחמץ של ישראל חברו, כי כל איסורי הנאה שיש בהם מצות ביעור אין זה דוקא באיסור הנאה שלו אלא בשל כל ישראל, כי רק בחמץ אנו אומרים ש"עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו", אבל בכל איסורי הנאה לאו מטעם ברשותו הוא חייב לבער, אלא שזהו חיוב כללי על כל מי שרואה את האיסור הנאה, אבל מאידך גיסא הקולא הוא דאינו מחוייב לבדוק, כמו בכל איסור הנאה דהחיוב הוא רק על מי שרואה.
3
ד׳וכאמור, דאנו תוספים שהתשביתו הוא מצד שני הלאוין יחד, וממילא אנו תופסים את שתי החומרות גם יחד, וע"כ גם אם אינו רואה את החמץ אך אם לא בדק עובר לא רק בב"י וב"י אך גם על העשה דתשביתו, ואם אין בזה תשביתו מצד הלא יאכל חמץ, יש בזה משום תשביתו מצד הלאו של ב"י וב"י כנ"ל, ולהיפך גם בחמץ של ישראל חברו אם אין בזה תשביתו מצד הלאו דב"י וב"י, אבל יש בזה עברה על מ"ע דתשביתו מצד הלאו דלא תאכל חמץ כנ"ל, ורק כשאין אף אחת מהחומרות הנ"ל, אז ליתא העשה דתשביתו, למשל, אם החמץ אינו שלו וגם אינו רואה כלל את החמץ, אז ממ"נ אין בזה משום תשביתו.
4
ה׳וזהו שאנו אומרים בדיקת חמץ מדרבנן, דמדאורייתא "בביטול בעלמא סגי" ולא אמרינן בשום מקום "ביעור חמץ מדרבנן", משום דהביעור, זאת אומרת, כשרואה את החמץ הוא כבר מדאורייתא אפילו כשביטל, משום דהביטול מועיל רק לזה שאינו בכלל "לא יראה לך", אבל ס"ס יש בזה המ"ע דתשביתו מצד האיסור הנאה שבדבר, אבל לבדוק את החמץ אחרי שביטל אז כבר אינו צריך ממה נפשך כנ"ל.
5