המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין י׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 10
א׳ועי' בתשובת רעק"א (קמא סי' פ') שמסתפק בהא דרבית קצוצה אין מוציאין מהיורשין: אם זהו כשכבר שילם הלוה את הקרן והרבית, כי אפשר שאם שילם רק את הרבית לחוד ובאו אח"כ היורשין לגבות מהלוה את הקרן יכול הלוה לנכות להיורשין את הרבית שנתן הלוה על חשבון הקרן61ספק זה הציע הגאון ר' עקיבא אייגר לגאון ר' צבי הירש מבראד, ותשובתו נדפסה בספרו תפארת צבי (יו"ד סי מח)..
1
ב׳ומקור הספק הוא62כדי לבאר יותר את צדדי הספק, הא לך לשון רעק"א שם, שכתב לחלק בין דין אבק רבית שכתב הרי"ף שאינו יכול לנכות את הקרן לנדון רבית קצוצה עליו דן רעק"א, וז"ל רעק"א שם: ואף לשיטת הרי"ף דבאבק ריבית אף בלא משכנתא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא, מ"מ י"ל דוקא באבק ריבית דמיד שנתן לו נעשה ממון גמור ולא ניתן לתבוע ממנו, מה שאין כן ברבית קצוצה דבשעה שנתן לו עליו החיוב להחזירו, י"ל דהוי ממילא כמו פרעון על הקרן, דהריבית שבידו שמחוייב להחזירו הוי כפרעון על הקרן וכו', עכ"ל. ולפי זה אין הכרח להגדרת הגהמ"ח, דאפשר דשפיר הוי ממונו אלא שכיון שהתורה מכריחה אותו להחזירו אנו רואים את פרעון הרבית כפרעון הקרן. ועיין בשערי יושר (שער ה פרק ד) שבתו"ד נחית לחילוק זה אך כתב שאפ"ה ענין הניכוי צריך להיעשות דוקא ע"י בית דין ואין זו זכות של הלוה, עיי"ש בטעמא דמלתא.
אכן בשו"ת תפארת צבי כתב את ספיקו של רעק"א בנוסח שונה מעט זה לשונו: אי דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא"ר דהוי אפיקו הכי נמי הוי אפיקו, או דלא דמי לא"ר דשם הוי ממונו כשזכה לו זכה בהן, אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב. עכ"ל. ועיי"ש בהמשך דבריו שדן ממש בנדון דידן אם הוי ממון של המלוה רק מצוה להחזירו, והוא כהגדרת הגהמ"ח., אם באמת לא קנה המלוה את הרבית שלקח אלא שדינא הוא מצד גזירת הכתוב, שאין מוציאין את זה מן היורשין; ולכל חידוש אין לך בו אלא חידושו, שאין מוציאין, אבל כשמדובר על דבר נכוי, לנכות ולא לתת לו להמלוה, שפיר יכולים לנכות; או להיפך: שבאמת קנה המלוה את הרבית שנתן לו הלוה מדעתו, אלא שחידוש הוא שמוציאין בדיינים מהמלוה עצמו, ושוב, ככל חדוש אין לך בו אלא חידושו - זהו דין על המלוה בעצמו. אבל בנוגע ליורשין, אין כלל הדין הזה בין בהוצאה ממש ובין בנכוי.
אכן בשו"ת תפארת צבי כתב את ספיקו של רעק"א בנוסח שונה מעט זה לשונו: אי דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא"ר דהוי אפיקו הכי נמי הוי אפיקו, או דלא דמי לא"ר דשם הוי ממונו כשזכה לו זכה בהן, אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב. עכ"ל. ועיי"ש בהמשך דבריו שדן ממש בנדון דידן אם הוי ממון של המלוה רק מצוה להחזירו, והוא כהגדרת הגהמ"ח., אם באמת לא קנה המלוה את הרבית שלקח אלא שדינא הוא מצד גזירת הכתוב, שאין מוציאין את זה מן היורשין; ולכל חידוש אין לך בו אלא חידושו, שאין מוציאין, אבל כשמדובר על דבר נכוי, לנכות ולא לתת לו להמלוה, שפיר יכולים לנכות; או להיפך: שבאמת קנה המלוה את הרבית שנתן לו הלוה מדעתו, אלא שחידוש הוא שמוציאין בדיינים מהמלוה עצמו, ושוב, ככל חדוש אין לך בו אלא חידושו - זהו דין על המלוה בעצמו. אבל בנוגע ליורשין, אין כלל הדין הזה בין בהוצאה ממש ובין בנכוי.
2
ג׳והנה מכל דברי הראשונים שהבאנו, הלא מוכח דברבית כן קונה המלוה שפיר את הרבית. כי מצד הקניני שבדבר - כלומר: מצד המשפטי - זהו ממונו של המלוה, אחרי דהדבר נעשה בהסכם שני הצדדים שזהו היסוד של שינוי רשות בממון; ורק מצד המצוה הוא חייב להחזיר ומוציאין ממנו בדיינים; ועל היורש אין שום מצוה - וממילא אין הבדל בין הוצאה ממש ובין נכוי.63כן מסיק גם בתפארת צבי (שם) שכיון שב"ד אין יורדין לנכסי היורשין מוכח שהוא ממון גמור של המלוה, והביא גם את דברי הרשב"א והמשל"מ שצויינו לעיל, עיי"ש מה שכתב בדבריהם. ועיי"ש שפלפל גם בסוגית אי עביד לא מהני וכדלקמיה בדברי הגהמ"ח.
3
ד׳וזהו ההבדל בין פריעת בע"ח מצוה, שגובים אף מן היורשין למ"ד שיעבודא דאורייתא ובין רבית, כי שם היא מצות פריעת בעל חוב, כלומר: שהמצוה היא שישלם את החוב, וכאמור שהמצוה היא המסתעפת מהחוב. ומכיון שמצד המשפטי יש גם על היורשין חוב, כי זהו מהיסוד של בעלות שכל הזכויות והחובות נעתקים על היורשין, ממילא יש עליהם המצוה המסתעפת מחובות. ולא כן ברבית, שכאמור, אין גם על המלוה חוב מצד המשפטי אלא רק מצוה בלבד והחוב להיפך מסתעף מהמצוה, כלומר: שההוצאה בדיינים זהו מצד כפיה כמו שכופין על כל המצוות ובחיוב מצוות מובן שאין על זה המושג של ירושה64ראה מש"כ הגהמ"ח לקמן אות לט ובהערות שם..
4