המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ק״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 106

א׳ואמנם באמת זהו גופא ספק, אם גם בבשר בחלב הבטול הוא סבה להיתר כמו בכל האיסורים, או כיון דבב"ח כל אחד בעצמו הוא מותר והאיסור נעשה רק ע"י התערובות כשיש ס' אין כלל סבה לאיסור, והבטול לא נחשב מטעם סבה להיתר אלא מטעם העדר הסבה לאיסור⁴²⁴באבני נזר (יו"ד סי' פז אות טז) כתב דהתוס' סברי דאחר שאסרה תורה דרך בישול דוקא, הדרינן לדין ביטול, והוכיח שהוא מדין ביטול, דאל"כ היה מותר לבשל בשר בחלב לכתחילה כשיש ששים (והיא גופא סברת רעק"א הנ"ל), וציין לדברי התוס' יו"ט בשקלים (פ"א מ"א) שהוא מדין ביטול. וע"ע יד יהודה (סי' סט פיה"א סקס"ג אות יא).

ב׳ואמנם לפי דברי התוס' בנדה (ס"א ע"ב) שכתבו, דהיתר בהיתר לא בטיל ובשביל כך לא שייך בכלאים בטול, וכתב ע"ז הרא"ש⁴²⁵הל' כלאי בגדים (סימן ה). "ולא דמי לב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפי"ה אינו נאסר שאינו נ"ט, שאני התם דדרך ביטול אסרה תורה ולא מקרי בב"ח בלא נתינת טעם", לפ"ז הרי מוכח, דבב"ח הביטול הוא מטעם העדר הסבה כנ"ל, כלומר, שהביטול אינו מסלק את האיסור, אלא שאין איסור במציאות⁴²⁶ואדרבה, אם היה נצרך לביטול – תו לא היה בטל דאין ביטול בהיתר בהיתר כמו בכלאי בגדים. ועיין ש"ך יו"ד (סי' רצט סק"א) שהביא דברי הלבוש שכתב טעם אחר מדברי הרא"ש וזה לשונו: ולא דמי לבשר בחלב דקי"ל שבטל דהתם טעם הבשר או החלב מתפשט ונתערב בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור והוי כאילו נאבד מן העולם אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו ולא נתפשט אלא שאין אנו מכירין אותו לא שייך ביטול. והש"ך הקשה עליו ומסיק שע"כ כדברי הרא"ש דלא דמי לבשר בחלב לפי שהתם אין האיסור אלא מחמת שיתן טעם והלכך כשבטל הטעם בטל האיסור. עכ"ד הש"ך. אכן יעויין בתוס' ע"ז (סה, ב) מבואר כסברת הלבוש דמטעם ביטול אתינן עלה, עיין באבני נזר (שם).. אכן עיין בתשובת רעק"א (ס' ר"ז) דכל זה לרבא, דאמר דבב"ח דרך בישול אסרה תורה ולא שייך ללמוד מזה לטעם כעיקר דאורייתא בכ"מ, אבל לאביי דלמד מבשר בחלב לטעם כעיקר בכ"מ דאורייתא, ע"כ שלדידיה גם בב"ח הוא מטעם ביטול, כלומר, שעצם התערובות הוא סבה לאיסור ורק הביטול בס' הוא שוב סבה להיתר, ואם נשאר הצד של העדר הסבה, ואין כאן לא ביטול ולא העדר הביטול, ממילא הוא אסור⁴²⁷ואחרונים רבים כתבו שגם בטעם כעיקר (כשאין ממשות) או למ"ד טעם לאו כעיקר, כן הוא דאין צריכים לבוא לדין ביטול, אלא דמעיקרא לא שייך איסור כשאין נתינת טעם, דהטעם נאבד, ראה: חמדת שלמה (יו"ד סי' יג-יד); אבני נזר (שם), ועוד, ודלא כהרעק"א הנ"ל והחוו"ד (סי' ק הסק"ב) דבכל גוונא צריכים לבוא לדין ביטול. ובחמדת שלמה (שם סי' יג סק"ד) הוכיח מדברי אביי גופא דטעם כעיקר לאו מטעם ביטול הוא, דא"כ מה הוכחת הגמ' לטעם כעיקר מדין בשר בחלב הא התם אין האיסור כלל כמש"כ הרא"ש (אמנם רעק"א לשיטתו הוצרך לומר מכח זה גופא דאביי פליג על סברת הרא"ש)..

ג׳ועי' שם בתשובת רעק"א הנ"ל שמביא ראיות, דגם בבב"ח נמי שייך לומר אין מבטלים איסור לכתחילה, וזהו ג"כ עפ"י היסוד שהבטול הוא סבה להיתר⁴²⁸ברעק"א שם מבואר דהאיסור הוא מטעם לא פלוג, אבל מעיקרא דדינא לא היה שייך לאסור, וביד יהודה (שם) כתב דבלא"ה הא מה שאסרו רבנן לבטל לכתחילה היא מגזירה שמא יבוא לאכול בלא ביטול (כמש"כ הלבוש סי' תרכו) וגזירה זו שייכת גם אם ההיתר דששים הוא לא מטעם ביטול. וע"ע שו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סוף סי' מא) שכתב דבבשר בחלב יש דררא דאיסורא בשעת התערובות שמבשל 'בשר' בחלב (אף שהחלב יש בו ששים), ולזה אף שאינו נ"ט ואינו דרך בישול מכל מקום הרי גורם לאיסור שיותר כיון שהדבר שנתחב ונתערב בעצמו אסור גם אחר כך, וכמו כף שנתחב לקדירה אף שיש ס' מכל מקום הכף עצמו אסור ומכל שכן בשר בעין, עיי"ש..