המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ק״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 108

א׳לפעמים נופל הספק בהגדרות שונות שבהלכה, אם ההגדרה באה על הדין או על המציאות.

ב׳למשל, ההגדרה ש"תוך כדי דיבור כדבור דמי" שיש להסתפק, אם המכוון הוא דהחלות אינה חלה רק אחרי כדי דיבור⁴³⁴כן כתב האחיעזר (חלק ב סימן כה) בשם שו"ת עמודי אור (סימן צט) ודן שם בעמודי אור בעד שנשתטה או מת תכ"ד להגדתו אם עדותו קיימת. והאחיעזר עצמו כתב לחלק בין היכא שלא בא דבר סותר שבודאי חל מיד, ולכן אם הקדיש אדם דבר מיד חל איסור הנאה, וכן אם קנה אדם דבר ומכרו לשני – חלה המכירה אפילו תוכ"ד (ודן שם אם לא מקרי אינו ברשותו כיון שהמוכר יכול לחזור בו), אלא שאם חלה איזו השתנות תוכ"ד באופן שאינו יכול לחול שוב אינו חל ובטל למפרע. ושם בהמשך דבריו (אות ז-ח) כתב לדון עוד אם תוכ"ד חל מיד ואחר כך יכול לחזור בו (והוא צד נוסף שלא כתבו הגהמ"ח כאן אך העלה אותו בספרו דרך הקודש שם) או דלמא שאינו חל עד לאחר כדי דיבור., או שהוא במציאות, שאנו חושבים את כל הדברים שדיבר בתוך כדי דיבור כמו דיבור אחד ממש⁴³⁵כן צידד השערי יושר (שער ה פרק כב) ותמך יסודותיו על דברי הר"ן שכתב בטעמא דמילתא שמגדף ועוע"ז וקידושין וגירושין לא מהני חזרה תוכ"ד, משום דחמירי ואין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה. וכתב השערי יושר בביאור דבריו, זה לשונו: נראה ודאי דהכלל בזה שעשו חז"ל גבול מה נקרא בבת אחת ומה נקרא בזה אחר זה, דכל שני דברים התכופים זה אחר זה חשוב כאילו הוא בבת אחת וכו' ומהאי טעמא לענין קריעה יצא ידי קריעה כיון דחשבינן שהיה הקריעה בבת אחת עם השמועה ששמע שמת לו מת, והוי כאילו קרע בשעת שמועה, וכן לענין הפרה שסבור שנדרה בתו והפר לה ואח"כ בתוכ"ד שמע שנדרה אשתו הוי כאילו הפר בשעת שמיעה, זהו היסוד העיקרי בהכלל של תוכ"ד. ועל פי זה בכל ענין שיש הבדל בין בבת אחת ובין בזה אחר זה, אם נעשו שני ענינים בזה אחר זה בהפסק זמן של תוכ"ד חשובים כאילו נעשו ענינים אלו בבת אחת בלי שום הפסק, והנה בכל זאת אין המעשה הראשונה בטלה דהרי מ"מ נעשה המעשה, ולכן אף אם חזר בו מהמעשה הראשונה יש לדון שתועיל הראשונה, ורק היכא דיש כח בשניה לגרע ולבטל את הראשונה, לולא הקדמת הזמן של הראשונה אז מהני ענין זה של תוכ"ד להחשיב המעשה השניה כאילו היתה נעשית בבת אחת עם הראשונה, ולא יוגרע כח המעשה השניה מחמת איחור הזמן של השניה. ועיין בדרך הקודש (שם) שדחה את הראיה מדין קריעה וכתב שמוכח רק דהפסק כזה שהוא תוכ"ד לא מקרי הפסק אבל אין הוכחה משם לגדר תוכ"ד., וממילא, כשדיבר בתוך כדי דיבור דברים הסותרים זה את זה אינם פועלים הדברים הראשונים שלו יותר מהאחרונים וכשיש סתירה בין דבריו הראשונים לדבריו האחרונים המה מבטלים זה את זה⁴³⁶אמנם בשערי יושר הנ"ל מבואר שאין הכרח ששניהם יבטלו זה את זה, ושייך לומר שהשני עוקר את הראשון או שגם הראשון יהיה קיים והכל לפי הענין וכפי שהאריך שם..

ג׳ובס' ד"מ דהק"ד שמעתתא ו' (פ' א') הארכתי בזה והבאתי ראיות לכאן ולכאן⁴³⁷בספרו שם חקר קודם לכן אם תוכ"ד הוא 'חזרה' דהיינו שהחלות נעשית תיכף ואח"כ חוזר בו, או דהחלות לא חלה אלא לאחר כדי דיבור, ועל זה הוסיף הגהמ"ח שם שאף אם נתפוס כהצד השני מכל מקום יש לחקור אם הוא 'בדין' או 'במציאות'. עיין שם., כי הנה התוס' במנחות (פ"א ע"ב) כתבו בטעמו דהא מלתא שבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אך זה כמובן שייך רק אם נימא כהצד הראשון שאז אפשר לנמק ולומר, שאף בכ"מ החלות לא באה רק אחרי כ"ד, אבל כאן שהאמירה כבר נעשית למסירה החלות באה תיכף, אבל אם נימא כהצד השני מה מועיל מה שהוא כמסירה, דהא בכה"ג אין אמירה במציאות כלל, דכיון שחזר בתכ"ד הרי אנו חושבים גם את אמירתו וגם את חזרתו לדיבור אחד, וכיון שאמירה בתכ"ד אין כאן הלא ממילא גם מסירה אין כאן⁴³⁸הנה גם על הצד הראשון יש להקשות, דהא במסירה גופא מהני חזרה תוכ"ד והיאך יגרע 'כמסירתו להדיוט' ממסירה להדיוט ממש, וכן הקשו בקצוה"ח (סי' רנה סק"ב) ומחנה אפרים (הל' צדקה סי' ח) על התוס' מנחות. ובשערי יושר (שם) תמה עליהם שכמו"כ היה עליהם להקשות על דברי הגמ' בנדרים (כט, ב) דלא מהני חזרה קודם ל' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ובאמת כן הקשה הר"ן שם על הגמ' דהרי גם במסירה להדיוט יכול לחזור בו כל זמן שלא חל. והר"ן שם תירץ, דכי אמרינן כמסירה להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמ"ד מעכשיו ולאחר ל' יום דמי כלומר דלא מצי הדר ביה. בשערי יושר שם ביאר כוונת הר"ן, שאין ענין החזרה תלוי דוקא בחלות מעשה הקנין ממש, אלא בגמר סיבת מעשה הקנין דהיכא שכבר נגמר סיבת הקנין אז גם קודם חלות הקנין לא מצי הדר ביה. וזהו דשאני הקדש מכל קנינים, דבקנינים כל שאמר שלא יחול אלא לאחר ל' יום הרי עדיין ישנה סיבה לקנין, שהרי בעינן שיעמוד בחצר או ששעבוד המעות יהיה קיים דאל"ה כלתה קנינו, וכיון שכן יכול לחזור בו, משא"כ במקדיש שהאמירה היא שפועלת את המסירה, גם אם הגביל את החלות ללאחר ל', מכל מקום עצם סיבת הקנין קיימת כבר קודם לכן ותו לא מהני חזרה.
והגהמ"ח להלן (מדה כג אות כו) כתב שענין זה שייך למדת 'כאילו', זה לשונו שם: דברי התוס' במנחות הנ"ל, שלכאורה אפשר לשאול ע"ז אם ס"ס תוכ"ד כדבור דמי, הלא אז ממילא אין אמירה. ואם אין אמירה - הלא ממילא אין מסירה, אלא שבאמת גם הא דתוכ"ד כדבור דמי, זהו ג"כ כמובן בא מצד 'כאילו', שכאילו אמר את זה בדבור אחד. אכן לעומת זה, הלא יש 'כאילו' המתנגד, וזהו: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ואעפ"י שכאמור, איננו נחשב כמסירה ממש כנ"ל, הנה במה דברים אמורים, כשאנו דנים מצד עצם הדבר. אבל כשהדין הוא בור "זה לעומת זה", כמו למשל, כאן, שאנו באים רק מצד ה'כאילו' של "תוך כדי דבור כדבור דמי", ולעומת זה יש 'כאילו' שני, של "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". הזה ה'כמסירה' מבטל לגמרי את ה'כדבור', כנ"ל, עכ"ל, ועיין עוד במדהה נ"ל שהגהמ"ח הרחיב בכלל זה של תוך כדי דיבור, ושם דן אם ה'כאילו' יכול לפעול בחיוב או רק בהעדר, עיין שם (אות מח והלאה)..

ד׳אולם מהגמרא ב"ק (ע"ג ע"א וע"ב), שאנו משתמשים שם בהכלל של תוכ"ד כדיבור דמי לענין הזמה, ואנו מניחים, שאם העידו ביחד על הגניבה ועל הטביחה ומכירה והוזמנו רק על הטביחה, בכ"ז למ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל, אמרינן, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום, דכי איתזמי להו אטביחה אתזמי להו נמי אגניבה דהא תוכ"ד כדיבור דמי, מכאן ראיה דוקא כהצד השני, דהא כן בעדות לא שייך המושג חלות אלא המושג הגדה⁴³⁹לתוספת ביאור זה לשון הגהמ"ח שם: והנה שם בודאי אי אפשר לבוא מצד חזרה כהצד הראשון (שבחקירתנו הראשונה), דהא הם לא חזרו כלל אך המשיכו את עדותם, אבל גם מצד דהחלות לא נעשה רק אחרי כדי דיבור א"א להשתמש בכאן, דמה איכפת לן מה דבעת 'החלות' היו פסולין, אחרי דס"ס בעת 'ההגדה' היו כשרים, דהעיקר בעדות הוא 'ההגדה'., ואם אנו באים בזה מצד תוכ"ד הרי ע"כ המכוון הוא לפירש"י שם שכיון שתוכ"ד כדבור דמי "כחד עדות דמי והרי פסולים היו באותה שעה" כלומר, שתוכ"ד כדיבור דמי הוא במציאות ממש וכשהעידו על הגניבה ועל הטביחה בתוכ"ד הוי כאילו אמרו את שני הדיבורים הנ"ל בדיבור אחד ממש, וממילא כשהותזמו על הטביחה הוי כאילו הותזמו על הגניבה ממש, אע"פ שעל הגניבה אמרו מקודם⁴⁴⁰עיין שם מה שיישב לפי זה..