המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין קי״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 114
א׳ולהשלמת הציור של מדת מציאות ודין נביא את המחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש במס' יבמות (מ"ז ע"א) "אתמר, היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר, ר' יוחנן אמר, אין לו בכור לנחלה דהא ראשית אונו כתיב, ר"ל אמר, יש לו בכור לנחלה, דהא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וברור שהמחלוקת היא, אם להביט על המציאות או על הדין, ר"י מביט על המציאות, מציאות של "ראשית אונו" וכיון שכבר היו לו בנים, זה בהיותו בגיותו, כבר אין זה שנולד אחרי שנתגייר בכלל ראשית אונו, ור"ל מביט על הדין וכיון שבדין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואע"פ שמה שאנו אומרים כ"קטן שנולד דמי" הוא לענין דיני המצוות456במהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ח אות סד) הקשה אמאי לא נימא לר"ל דכקטן שנולד דמי גם לענין פטר רחם ואם שנתגיירה יהיה בנה בכור, עיי"ש מה שפלפל. אך ביד דוד וראשית ביכורים כתבו דלא קשיא מידי, שענין פטר רחם הוא ודאי דבר התלוי במציאות ולא שייך על זה כקטן שנולד. וע"ע ערוך לנר (יבמות שם) שכתב שהמח' בין ר"י לר"ל הוא בגדר כקטן שנולד, האם הכוונה שהוא כמו אדם אחר או שהכוונה היא שהוא האדם עצמו שהיה אלא שכאילו מת וחי מחדש., וכאן הלא אנו דנים לא לענין מצוות אלא לעניני ממונות, לענין ירושה שתלויה במציאות של ראשית אונו, בכ"ז אנו מתחשבים עם הדין ולא עם המציאות, וזה שנולד לו אחרי שנתגייר נחשב לבכור457הנה מחלוקתם היא גם לענין פריה ורביה הגם שהוא ענין של 'דין', ובאמת בגמ' עושה צריכותא להיפך, דאפשר שבפריה ורביה מודה ר' יוחנן כיון דמעיקרא בני פריה ורביה..
1
ב׳ובנזיר (י"ד ע"א) "האומר, הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל למנות את שלו ונולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו, נטמא בימי בנו, ר' יוחנן אמר, סותר, ר"ל אמר, אינו סותר, ר' יוחנן אמר, סותר, חדא נזירות אריכתא הוא, ר"ל אמר, נזירות דידיה לחוד ודבריה לחוד".
2
ג׳ואפשר למצוא גם במחלוקת זו מעין נקודה הנ"ל ולאמר, שר' יוחנן לשיטתו ור"ל לשיטתו, כי ס"ס יש בכה"ג מציאות של זמן אחד בלי שום הפסק בינתיים, ואם הטומאה סותרת את הרציפות של הזמן גם בכה"ג סותרת, וזה "נזירות אריכתא הוא", כי במציאות הזמן אין הפסק, ור"ל מביט על הדין והדין מפסיק ס"ס הפסק בין דין נזירות של האב ובין דין נזירות של הבן והטומאה בדין הנזירות של הבן איננה סותרת את דין הנזירות של האב458בגמ' שם (עמוד ב') נחלקו ר' יוחנן ור"ל גם בנטמא בימי צרעתו, ובגמ' עביד צריכותא דאפשר דר"י מודה דצרעת לחוד ונזירות לחוד, וקמ"ל דלא. והנה יש לחקור במה דקאמרה הגמ' נזירות אריכתא אם הכוונה שבאמת מצורפת נזירות בנו לנזירותו או שבודאי שתי נזירויות חלוקות הם, אלא שסו"ס בעמדו בנזירות בנו עומד הוא גם באמצע ימי נזירותו, ולכאורה ממה שנחלקו גם בימי צרעתו מוכח כהצד השני, אמנם עיין בחי' מרן הגרי"ז (הל' נזיר פ"ד ה"ג) שכתב בדעת הרמב"ם שנזירותו ונזירות בנו מצטרפות לנזירות אחת והקרבן שמביא בסוף ימי נזירות בנו עולים לו גם לימים שמנה קודם נזירות בנו, ושבזה גופא תליא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם בנטמא בהשלמת ימי נזירותו אם סתר גם את ימיו הראשונים. ויש לציין עוד כי בנקודה זו נחלקו האחרונים אם לשיטת הרמב"ם ר"ל מודה לר"י דאינו סותר את נזירותו (כיון שהביא קרבן), דלהכס"מ אינו סותר ומוכח דגם לר"ל יש בזה צד של 'נזירות אריכתא', אבל החזו"א (סימן קמ סק"כ) סובר שר"ל חולק בזה דס"ל דהוו ב' נזירויות נפרדות (עיין שם שנחלקו גם בנטמא ביום ראשון של ימי השלמתו, דלר"י דהוי נזירות חדשה אינו סותר דליכא 'והימים הראשונים יפלו', ועיין בזה בכתבי הגרי"ז (נזיר שם).
וצ"ל לפי זה דאליבא דהרמב"ם נטמא בימי נזירות בנו ובימי צרעתו הם באמת שני טעמים חלוקים (ואכן גם בהלכותיו כתב הרמב"ם שני טעמים שונים לכך, עיין פ"ז ה"י).
והנה הגהמ"ח בספרו (דרך הקודש שמעתתא ג פרק מ) עמד ג"כ במחלוקת זו של הרמב"ם והראב"ד וכתב שמחלוקתם תלויה בגדר ביטול ימי נזירות, אם הוא מצד ביטול המנין או מצד הפסק הנזירות, ולהרמב"ם כיון שבין כך נפסקה נזירותו שהרי גילח על נזירות בנו, ועיין שם שמחלוקת ר"י ור"ל תלויה זה בזה, ושאיה"נ אליבא דר"ל סותר גם את נזירות בנו (והוא כהחזו"א הנ"ל), ולפי דבריו שם מבואר שגם לר' יוחנן אין ה'נזירות אריכתא' – נזירות אחת ממש, וגם התגלחת לבסוף אינה אלא על נזירות בנו, אלא שכיון שסו"ס פסקה נזירותו אינו סותר את הנזירות הקודמת.
ואמנם גם אם נניח שה'נזירות אריכתא' אינה מציאות אחת של נזירות אלא שהוא 'בתוך זמן' הנזירות, יש מקום לדברי הגהמ"ח כאן, כלומר שאם מסתכלים אנו על המציאות סוף סוף הוא בתוך הזמן (ועכ"פ כל זמן שלא הביא את קרבנותיו), משא"כ אם הם שני דינים נפרדים.
ועיין עוד בכתבי הגרי"ז (שם) דגם בנטמא כל מחלוקתם היא דוקא ב'מצורע' שבימי צרעתו לא חשיב נזיר כלל (והוכיח כן משיער נזיר מצורע שמותר בהנאה, הגם שבתוך זמן זה אסור באיסורי נזיר ואכמ"ל, וע"ע דבר אברהם ח"ב סי' ה), אבל בנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה הגם שאין ימי טומאתו עולים לו, מכל מקין אינו מופקע מנזירות וחשיב שעומד בתוך ימי נזירותו גם לר"ל, אך החזון איש (קלט סק"ז) פליג גם בזה. וע"ע נתיבות הקדש (נזיר שם)..
וצ"ל לפי זה דאליבא דהרמב"ם נטמא בימי נזירות בנו ובימי צרעתו הם באמת שני טעמים חלוקים (ואכן גם בהלכותיו כתב הרמב"ם שני טעמים שונים לכך, עיין פ"ז ה"י).
והנה הגהמ"ח בספרו (דרך הקודש שמעתתא ג פרק מ) עמד ג"כ במחלוקת זו של הרמב"ם והראב"ד וכתב שמחלוקתם תלויה בגדר ביטול ימי נזירות, אם הוא מצד ביטול המנין או מצד הפסק הנזירות, ולהרמב"ם כיון שבין כך נפסקה נזירותו שהרי גילח על נזירות בנו, ועיין שם שמחלוקת ר"י ור"ל תלויה זה בזה, ושאיה"נ אליבא דר"ל סותר גם את נזירות בנו (והוא כהחזו"א הנ"ל), ולפי דבריו שם מבואר שגם לר' יוחנן אין ה'נזירות אריכתא' – נזירות אחת ממש, וגם התגלחת לבסוף אינה אלא על נזירות בנו, אלא שכיון שסו"ס פסקה נזירותו אינו סותר את הנזירות הקודמת.
ואמנם גם אם נניח שה'נזירות אריכתא' אינה מציאות אחת של נזירות אלא שהוא 'בתוך זמן' הנזירות, יש מקום לדברי הגהמ"ח כאן, כלומר שאם מסתכלים אנו על המציאות סוף סוף הוא בתוך הזמן (ועכ"פ כל זמן שלא הביא את קרבנותיו), משא"כ אם הם שני דינים נפרדים.
ועיין עוד בכתבי הגרי"ז (שם) דגם בנטמא כל מחלוקתם היא דוקא ב'מצורע' שבימי צרעתו לא חשיב נזיר כלל (והוכיח כן משיער נזיר מצורע שמותר בהנאה, הגם שבתוך זמן זה אסור באיסורי נזיר ואכמ"ל, וע"ע דבר אברהם ח"ב סי' ה), אבל בנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה הגם שאין ימי טומאתו עולים לו, מכל מקין אינו מופקע מנזירות וחשיב שעומד בתוך ימי נזירותו גם לר"ל, אך החזון איש (קלט סק"ז) פליג גם בזה. וע"ע נתיבות הקדש (נזיר שם)..
3