המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין קט״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 115
א׳גם המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד הידועה בפ' ה' מהלכות טוען ונטען (הלכה ב') בתביעת היזק של חפירת בורות שיחין ומערות בקרקע, שהרמב"ם פוסק, שאין בזה שבועה דאורייתא מפני שאין נשבעים על הקרקעות, והראב"ד סובר, שכיון שאינו תובע את מילוי החפירות בקרקע אלא תובע דמים, דמי ההפסד, אין בזה הכלל של אין נשבעים על הקרקעות. וגם בזה בולטת המחלוקת, שהרמב"ם מביט על המציאות, וס"ס המציאות, היא מציאות של חפירת קרקע, והראב"ד מביט על הדין והדין הוא דין של כסף, אם כי זה בא ממציאות קרקע.
1
ב׳יעי' בח"א במדת "סבה ומסובב"459מדה א (אות כח). שביארנו את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל ג"כ על פי מדה זו, שהרמב"ם מביט על הסבה והסבה היה קרקע, והראב"ד מביט על המסובב שזהו דמים, אכן כמובן שאפשר להכניס את המחלוקת גם למדת "מציאות ודין" הנ"ל460הגהמ"ח כתב לבאר מחלוקת זו על פי מדות שונות. א. על פי מדת 'סיבה ומסובב' כנ"ל, והרחיב שם שהרמב"ם והראב"ד לשיטתם בכמה מקומות. וראה להלן שם (אות לא) שהדגיש שגם לפי הרמב"ם לא תמיד אזלינן בתר ה'סיבה' ובודאי כשתבעו עשר שדות מכרת לי בכסף הרי זו תביעת קרקע אף שהסיבה הראשונה היא כסף, עיין שם בהרחבה וציין גם לספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ג פרק א) לתרץ את קושית הקצוה"ח (סי' צה סק"ח) על הרמב"ם מחבלה דהוי תביעת כסף לענין קרבן שבועה אף שאדם הוקש לקרקע, ותירץ שם שיש לחלק בין שבועה לקרבן שבועה עיין שם.
ב. על פי מדת 'במקום העצם' (מדה ט) וביאר שם (בפרק כב) שהמחלוקת היא האם התשלומים הם 'במקום עצם החפץ' או אז התביעה היא תביעת קרקע, או שהתביעה היא על 'חסרון הממון' ואז היא תביעת כסף (ולפי"ד כו"ע יכולים לסבור שאזלינן בתר המסובב). והוסיף שלפי זה לא קשיא כלל קושית הקצוה"ח הנ"ל, כי בחבלת אדם, בודאי שהתביעה היא תביעת תשלומין ולא תביעת חפץ. ג. על פי מדת מציאות ודין, וכדלהלן.
ד. על פי מדת 'בעצם או בפועל' (מדה טו), ראה שם (אות נז) שגם אם נניח שיסוד החיוב בנזיקין הוא החפץ הניזוק, מכל מקום יש לומר שבחיוב שבועה אין אנו דנים על החיוב 'בעצם' אלא על התשלום 'בפועל' וסוף סוף התשלום הוא כסף (וקושית הקצוה"ח תתורץ גם היא כבדרך ב).
ה. על פי מדת 'בכח ובפועל' (מדה יח) ראה שם (אות מה), כי בכח ודאי שהוא חייב למלא את היזקו שהוא בעצם הקרקע, ואין נשבעין על הקרקעות, אלא שבפועל הוא צריך לתת רק את התמורה של הקרקע שהוא בדמים, והרמב"ם מביט על ה'בכח' שהוא בקרקע, והראב"ד מביט על ה'בפועל' שהוא בדמים. עיין שם שהרמב"ם והראב"ד לשיטתם במחלוקות נוספות, וציין למה שכתב גם במדה ו..
ב. על פי מדת 'במקום העצם' (מדה ט) וביאר שם (בפרק כב) שהמחלוקת היא האם התשלומים הם 'במקום עצם החפץ' או אז התביעה היא תביעת קרקע, או שהתביעה היא על 'חסרון הממון' ואז היא תביעת כסף (ולפי"ד כו"ע יכולים לסבור שאזלינן בתר המסובב). והוסיף שלפי זה לא קשיא כלל קושית הקצוה"ח הנ"ל, כי בחבלת אדם, בודאי שהתביעה היא תביעת תשלומין ולא תביעת חפץ. ג. על פי מדת מציאות ודין, וכדלהלן.
ד. על פי מדת 'בעצם או בפועל' (מדה טו), ראה שם (אות נז) שגם אם נניח שיסוד החיוב בנזיקין הוא החפץ הניזוק, מכל מקום יש לומר שבחיוב שבועה אין אנו דנים על החיוב 'בעצם' אלא על התשלום 'בפועל' וסוף סוף התשלום הוא כסף (וקושית הקצוה"ח תתורץ גם היא כבדרך ב).
ה. על פי מדת 'בכח ובפועל' (מדה יח) ראה שם (אות מה), כי בכח ודאי שהוא חייב למלא את היזקו שהוא בעצם הקרקע, ואין נשבעין על הקרקעות, אלא שבפועל הוא צריך לתת רק את התמורה של הקרקע שהוא בדמים, והרמב"ם מביט על ה'בכח' שהוא בקרקע, והראב"ד מביט על ה'בפועל' שהוא בדמים. עיין שם שהרמב"ם והראב"ד לשיטתם במחלוקות נוספות, וציין למה שכתב גם במדה ו..
2
ג׳וגם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"י מהל' נזקי ממון (הלכה ז') שהראשון כתב "שור שהוא טריפה שהרג את הנפש או שהיה של אדם טריפה אינו נסקל, שנאמר וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינם צריכים מיתה הר"ז פטור" וכתב ע"ז הראב"ד "ואם בפני ב"ד הרג נהרג משום ובערת הרע.
3
ד׳והשגת הראב"ד היא בזה, דהא כל טעמא שטריפה שהרג פטור הוא כמו דאמרינן שם בסנהדרין (ע"א) משום דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, ועל כן הוא פטור רק כשהעידו עדים על זה, אבל אם הרג בפני ב"ד חייב מיתה, וא"כ דין מיתה הרי יש ג"כ ברצח טריפה, אלא כשהרג לפני עדים אין מציאות של מיתה, מפני שאין לנו עדים על זה, אבל בשור טריפה שהרג אפילו אם הרג בפני עדים ולא בפני ב"ד, ג"כ יהיה מחוייב השור מיתה, דנהי דאמרינן "כמיתת הבעלים כך מיתת השור", הנה המכוון הוא כדין מיתת הבעלים כך דין מיתת השור, וכאן דין מיתה יש בבעלים, אם כי המציאות איננה דוקא אלא בהרג בפני ב"ד. אכן הרמב"ם לשיטתו דאנו מביטים על המציאות, וכיון שס"ס אין מציאות של מיתת הבעלים בהרג לפני עדים, ככה ג"כ אין מציאות של מיתת השור בכה"ג מהטעם של "כמיתת הבעלים כך מיתת השור"461נראה פשוט שאין הכוונה שתלוי רק במציאות, אם בית דין הורגים אותו בפועל או לאו, וזה ודאי שתלוי ב'דינו' של הבעלים אם היה דין להורגו או לאו. והשאלה היא רק האם מה שטריפה אין נהרג הוא שאין 'דינו' להיהרג, או שרק אין 'יכולים' להרגו. וכן להיפך מה שנהרג כשהרג בפני בית דין הוא משום ש'דינו' להיהרג או מדין אחר, יעויין לקמן באותיות הבאות.
ולפי זה אתי שפיר מה דאיתא במכילתא (משפטים סוף פרשה ז) ששור שהרג את עבדו של הבעלים ומת לאחר כמה ימים, השור נסקל, שאע"פ שהבעלים בדין יום או יומים ולא היו נהרגים אין ענין זה שייך לכמיתת הבעלים כך מיתת השור. וכן אתי שפיר מה דמבעיא לגמ' ששור של כהן גדול יהיה נדון בב"ד של שלשה הגם שהבעלים לא יהיה נהרג שם, ונפק"מ רבתי באופן שאין דיינים ראויים רק לבית דין של כ"ג שאין הכהן גדול נדון ואעפ"כ יהרגו את שורו, כי כאמור אין צריך ש'בפועל' יהיה עליו חיוב מיתה רק בעינן שיש עליו 'דין מיתה'.
ולפי זה אתי שפיר מה דאיתא במכילתא (משפטים סוף פרשה ז) ששור שהרג את עבדו של הבעלים ומת לאחר כמה ימים, השור נסקל, שאע"פ שהבעלים בדין יום או יומים ולא היו נהרגים אין ענין זה שייך לכמיתת הבעלים כך מיתת השור. וכן אתי שפיר מה דמבעיא לגמ' ששור של כהן גדול יהיה נדון בב"ד של שלשה הגם שהבעלים לא יהיה נהרג שם, ונפק"מ רבתי באופן שאין דיינים ראויים רק לבית דין של כ"ג שאין הכהן גדול נדון ואעפ"כ יהרגו את שורו, כי כאמור אין צריך ש'בפועל' יהיה עליו חיוב מיתה רק בעינן שיש עליו 'דין מיתה'.
4