המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ק״כHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 120
א׳וככה אנו מוצאים ג"כ מחלוקת הגאונים והרמב"ם בפ"ד מהל' גזילה (הלכה ט"ז) "אמר החוטף נ' חטפתי ושלי הן, והנגזל אומר מאה חטף הואיל ואין העד יודע מנינם הרי זה משלם הנ' שהודה בהם שחטפם ונשבע שבועת התורה על השאר, שהרי נתחייב במקצת, ודעתי נוטה בזה שישבע שבועת היסת, שהרי לא הודה בכלום, אלא שאמר שלי חטפתי", וככה הוא ג"כ דעת הרמב"ן בפ' שבועת הדיינים שהביא הר"ן476שבועות (מג, א). וברמב"ן שם כתב להדיא שדברי הרמב"ם נוטים לזה. אמנם עיין ש"ך (סי' פז סק"ג) שבזה פסק כמו הר"ן הגם שבמח' הרמב"ם והגאונים פסק המחבר כהרמב"ם. ובקצוה"ח (סי' עה סק"ב) תמה עליו מאי שנא. וע"ע חי' הגר"ש שקופ (בבא קמא סי' לא, מהדו"ח סימן לח); חזון איש (חו"מ סי' ה סק"ח); שיעורי הגר"ש רוזובסקי (ב"מ סי' ד)., כשהנתבע אומר חמשין א"י אם פרעתיך וחמשין לא לויתי, שאע"פ שמחוייב בחמשין שאמר איני יודע, בכ"ז לא מחוייב על החמשין שכפר רק שבועת היסת.
1
ב׳ומובן, שגם בזה היא המחלוקת במציאות ודין, כלומר, בהא דמודה במקצת מחוייב שבועה דאורייתא ומטעם זה גם העדאת עדים מחייבת שבועה מטעם "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים", אם זה דוקא כשיש הודאה והעדאה על המציאות או גם כשיש הכל רק על הדין, ודעת הרמב"ן הנ"ל ברורה שמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא רק כשמודה על מקצת המציאות, ולא בכה"ג, שאמנם התחייב במקצת עפ"י הדין, אבל ס"ס הודאה על המציאות ממש אין כאן, וככה ג"כ במחלוקת הגאונים והרמב"ם הנ"ל, שאע"פ שהב"ד מחייבים את הנ' מטעם אנן סהדי, הוא תמיד רק על הדין ולא על המציאות, כיון שס"ס לא ראו את המציאות, והרמב"ם גם בזה לשיטתו אזיל שאנו מביטים על המציאות ולא על הדין477ראה חידושי הגרש"ר (שם) שכתב לדון דלמא גם הגאונים מודים שבעינן דוקא הודאה (או העדאת עדים), רק ס"ל דגם זה מקרי מודה במקצת כיון שהודה שחטף עשרים, והגם שטוען ששלו הם הלא על זה אינו נאמן. עיי"ש. אכן סברא זו לא תהני בגוונא דהרמב"ן, דהתם לא הודה כלל רק אמר חמשין א"י אם פרעתיך..
2
ג׳ועי' בקצה"ח בס' ע"ה (ס"ק א') שמעיר מדברי הגמ' ב"מ (ד' ע"א) "מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידו וכו' הכא כי היכי דאנן סהדי בא אנן סהדי בהאי", ובכן, איך יתכן שיתחייב ש"ד עפ"י פסק דין על המקצת כמו הציורים הנ"ל, הרי ג"כ כי היכי דאנן סהדי על המקצת שהוא חייב ככה ג"כ אנן סהדי על השאר שהוא פטור? אכן באמת הערה זו מתאימה רק בציורו של הרמב"ן הנ"ל שהחמשין שנתחייב הוא מצד איני יודע אם פרעתיך, שלא רק שאין בזה מציאות ודאית, אך גם אין דין ודאי, אלא שאנו באים בזה מטעם חזקת חיוב, וכמו שיש חזקת חיוב על חלק אחד כך יש ג"כ חזקת פטור על החלק השני, וכל החזקות ממין זה, כאמור לעיל478אות עז ואות קא ועיין עוד אות לה., הן רק מכריעות את הספק, ובשביל כך אפשר באמת שבזה כ"ע מודים, משא"כ ב"אין חטפי ודידי חטפי" שהגאונים מחייבים שבועה דאורייתא, ששם אנו בונים מטעם החזקה "כל מה שביד האדם שלו הוא" חזקה זו היא ממין אחר לגמרי, ועם כי איננה קובעת את המציאות, אבל עכ"פ את הדין היא קובעת באופן ודאי, כי רק על יסוד זה מיוסדים דיני גזילה, שאנו קוראים למי שחוטף מהשני גזלן ואין אנו אומרים שמא דידיה חטף, ולא שייך להגיד בזה כשאומר מקצת אין חטפי ודידי חטפי ועל השאר אומר לא חטף, שאנן סהדי גם על החלק שחייב וגם על החלק שפטור, כי החלק שחייב בא מצד ודאי והחלק שפטור זהו רק מפני שבלי ידיעה ודאית אי אפשר לחייבו, ובשביל כך סוברים הגאונים שבאמת בכה"ג חייב שבועה דאורייתא, אלא שטעם הרמב"ם הוא כנ"ל דאנו מביטים על המציאות ולא על הדין כנ"ל479בנקודת החילוק שבין ב' מיני חזקות לענין אנן סהדי, כבר עמד בזה הנתיה"מ (שם סק"ד) להשיג על דברי הקצוה"ח, זה לשונו: וליתא, דהנה יש שני מיני חזקות, אחת, חזקה המבררת את האמת כעדים, כמו חזקת הגוף דבתולה ושאר חזקות, ונלמד מקרא, משא"כ חזקת ממון דאינה מבררת האמת ולא נלמד מקרא רק מסברא כמ"ש בפרק הפרה (ב"ק מו, ב), כמ"ש בקונטרס הספקות בסוף ספרו בקצוה"ח (כלל א' סי' ו'). וא"כ לא דמי, בשלמא על המקצת שהוא חייב לשלם, דהטעם הוא דרחמנא הימניה לעד אחד כשנים היכא דאינו יכול לישבע, הוי כאנן סהדי מטעם הנ"ל, וכן במקום דאיכא חזקה המבררת האמת הוי כאנן סהדי, אבל על המקצת השני דפטור הוא מטעם חזקת ממון, לא הוי כאנן סהדי, דהיא חזקה שאינה מבררת האמת, משא"כ בש"ס החזקות לשניהן שוין הן. והשיב על זה הקצוה"ח במשובב נתיבות (שם סק"ד) כתב לדחות דבריו זה לשונו: ואין אומר ואין דברים, דהא בש"ס אמרו עלה דשנים אוחזין כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, דאינו אלא חזקת ממון דמאי דתפיס האי, ומאי דתפיס האי. ומה לי אם הוא מחמת סברא או לא כולן מרועה אחד ניתנו, ולא יאמר הלכה זו נאה, וכולם פסק דין המה והו"ל אנן סהדי מחמת פסק דין להאי כמו להאי..
3