המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין קכ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 121
א׳ולבסוף עלינו לקבוע עוד יסוד הגיוני, כי יש מציאות של מעשה ויש מציאות של זמן כשהדין תלוי בהזמן, שאז הזמן גופא נחשב למציאות אך בזה יבדלו, שדין שהזמן קובע אותו, הנה אף טרם שבא הזמן כבר ישנו הדין, כי זהו גופא דין שבבוא הזמן הוא חל, מה שאין כן דין שהמעשה קובע אותו הנה טרם שבא המעשה אין בכלל הדין.
1
ב׳ואת ההבדל הזה אנו לומדים דוקא מאחרון שבאחרונים מרבנו חיים הלוי, שמתרץ את קושית הלח"מ שמקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' מכירה (הלכה ג') "האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו הונאה וכו' שאין יודע כמה הונאה יש בו כדי שימחול" ומקשה, שסותר את עצמו שפסק בפ"ט מהל' שמיטה (הלכה י') "המלוה את חברו והתנה עמו ע"מ שלא תשמיטני בשביעית דתנאו קיים משום דכל תנאי שבממון קיים" והרי גם התם לא ידע דמחיל?
2
ג׳ומתרץ הגאון הנ"ל את הסתירה עפ"י הבדל דק, דבע"מ שלא תשמטני שביעית לא איכפת לן כלל במה דלא ידע אם תעבור שביעית על החוב או לא, דמכל מקום הרי דין החוב הוא שצריך להשמט בשביעית ובהתנאתו חל על החוב מעתה הך דינא שלא תשמטנו שביעית, ואף דיכול להיות דבלאו הכי לא תעבור שביעית על החוב, אך בכל אופן דין התנאי מיהא חל בהחוב גם השתא שלא תשמטנו שביעית, משא"כ בעמ"נ שאין לך עלי אונאה אם אך אין בהמקח אונאה, א"כ ממילא לא שייך ביה כל דינא דאונאה".
3
ד׳ויש להבין את ההבדל הזה רק עפ"י היסוד ההגיוני הנ"ל, ושמיטה שהוא דין שהזמן, שנת השביעית, קובע אותו, הנה אף טרם שבא הזמן כבר יש הדין משעת ההלואה כבר הוקבע הדין של שמיטה. הדין שבבוא סוף שנת השביעית ישמט החוב, ואף שעל ספק שמא כשתבוא שנת השמיטה כבר לא יהיה חוב, הנה הן המציאות היא בספק, אבל בהדין אין ספק משא"כ בהדין אונאה שהדין בא מתוך מציאות של מעשה, מעשה ההונאה, הנה באין אונאה, אין כלל בזה דין של אונאה, וממילא הדין גופא לא ידוע וע"ז אנו אומרים "לא ידע דמחיל".
4
ה׳וביסוד הדבר הזה יש ג"כ הנימוק של "זמן ממילא קא אתי" השייך יותר למדת "זמן" וע"כ הדין של שמיטה אינו מתחיל רק משנת השביעית, אלא הוא מתחיל תיכף משעת ההלואה, מה שאין כן הדין אונאה, כנ"ל480אם כי החילוק ביניהם הוא אכן בהבדל בין 'מציאות' ל'דין', שלגבי שביעית המציאות ישנה בוודאות כבר קודם לשמיטה והספק אינו אלא בחלות ה'דין', ואילו באונאה ה'מציאות' עצמה מסופקת והיא בגדר 'לא ידע', מכל מקום נראה כי אין ההבדל בין דבר התלוי בזמן לדבר התלוי במעשה, יעויין שם בהגר"ח שכתב להדיא (בהמשך דבריו) שלא חל מעיקרא שום דין בחוב עד שביעית (וחילק בזה בין ירושת הבעל שהוא דין באישות וחל כבר קודם, עיי"ש). וההבדל ביניהם נעוץ בעצם ה'עסקה' שעליה אנו דנים, כי באונאה אי אפשר לומר שבכל עסקה - בין יש בה אונאה ובין אין בה - ישנו 'דין' אונאה, כי כל דין אונאה לא נאמר אלא באופן שהוא מאנה אותו, משא"כ בשמיטה הרי החוב הוא דבר וודאי שעליו יחול דין שמיטה, ואם כי יש ספק האם כשתגיע שנת שמיטה יהיה החוב קיים, אין הספק אלא האם יחול ה'דין', אבל המציאות – מציאות ברורה היא.
ולפי זה ייתכן דבר התלוי ב'מעשה' ויהיה בגדר 'ידע דמחיל', וכגון ירושת הבעל (לשי' הרמב"ם ולולי גזה"כ דחוקת משפט) שאף שהוא תלוי במעשה המיתה, מכל מקום מקרי 'ידע דמחיל', כי המציאות של הירושה היא ברורה. וכן להיפך דבר התלוי בזמן והוא בגדר 'לא ידע', אם הדין עצמו יהיה תלוי בזמן (ויש לדון בספיקא דדינא בדבר התלוי בזמן, אי מקרי לא ידע דמחיל ודו"ק). ועיין עוד בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' נחלות פ"ו ה"י)..
ולפי זה ייתכן דבר התלוי ב'מעשה' ויהיה בגדר 'ידע דמחיל', וכגון ירושת הבעל (לשי' הרמב"ם ולולי גזה"כ דחוקת משפט) שאף שהוא תלוי במעשה המיתה, מכל מקום מקרי 'ידע דמחיל', כי המציאות של הירושה היא ברורה. וכן להיפך דבר התלוי בזמן והוא בגדר 'לא ידע', אם הדין עצמו יהיה תלוי בזמן (ויש לדון בספיקא דדינא בדבר התלוי בזמן, אי מקרי לא ידע דמחיל ודו"ק). ועיין עוד בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' נחלות פ"ו ה"י)..
5