המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ט״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 16
א׳ולהשלמת הציור בין מצוה ובין משפט נביא ג"כ את המחלוקת בין רש"י ובין התוס' בב"ק (פ' ע"ב) דאמרינן שם: רב הונא אמר, גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה, מהו להציל עצמו בממון חברו? שלחו ליה, אסור להציל עצמו בממון חברו, אבל אתה - מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך וכו' -; "כשלמא למ"ד למקלי, היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" - וברש"י "שלא ישרפוה" הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חברו"; ובתוס' שם: "איבעיא ליה, אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". ואנו רואים שלרש"י הנה אע"פ שפקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אבל אינו דוחה את האיסור של מזיק. ולכאורה איך ייתכן הדבר שפקוח נפש דוחה גם לאווין שיש בהם מיתה וכרת ולא ידחה עברה גרידא ש85כך היא ההבנה הפשוטה בדעת רש"י וכן הבין הפרשת דרכים (דרוש יט) הובא במהר"ץ חיות על אתר. ועיי"ש שציין לברייתא (הובאה בשטמ"ק ב"ק פ, א) דאין דבר העומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות ר"מ אף על הגזל. אך כבר תמהו רבים על רש"י בזה וציינו גם לדברי רש"י ביומא (פג, ב ד"ה קפחיה) שכפאו ונטל ככרו ממנו, הרי שמותר להציל את עצמו בפקוח נפש (ועיין שו"ת חת"ס יו"ד סי' שיט). ובמשנת אברהם על ספר חסידים (אות קנז) כתב שודאי אף לרש"י מותר להציל עצמו בממון חבירו, והנדון הוא רק באופן שהצלתו באה בעקיפין על חשבון חייו של השני, שהגם שאין בזה איסור רציחה ממש מכל מקום לא הותר לו לגזול לשם כך. וכך הוא במעשה דגדישין הלא היו יכולים להלחם עם הפלשתים אלא שאם ישרפו את החטים לא יצטרכו להלחם, ובכה"ג ס"ל לרש"י שאסור להציל את עצמו בממון חבירו.
עוד יש לפרש למה שדנו האחרונים (הובא בהערה לקמיה) להראשונים שס"ל שמותר להציל כשמשלם אחר כך, מה יהיה דינו אם אין לו לשלם, האם שרי ויהיה בעל חוב, או דלמא שההיתר רק בדעתו לשלם מיד. ולפי זה אין חילוק עקרוני בין רש"י לתוס' ובכל מקום שיש התנגדות למציאות הממונית אנו דנים כאילו לא קיימת אפשרות ההצלה.אפשר ג"כ לתקנה בנקל ע"י "מיטב שדהו מיטב כרמו ישלם"? - אם לאו כנ"ל, שמצוה לחוד ומשפט לחוד. וממון של חברו הוא דבר שבמציאות, והפקוח נפש דוחה רק את הדין אבל אינו משנה ס"ס את עצם המציאות, והוה כמו מי שעומד בסכנת נפשות אך אין לו במה להושיע לעצמו.
עוד יש לפרש למה שדנו האחרונים (הובא בהערה לקמיה) להראשונים שס"ל שמותר להציל כשמשלם אחר כך, מה יהיה דינו אם אין לו לשלם, האם שרי ויהיה בעל חוב, או דלמא שההיתר רק בדעתו לשלם מיד. ולפי זה אין חילוק עקרוני בין רש"י לתוס' ובכל מקום שיש התנגדות למציאות הממונית אנו דנים כאילו לא קיימת אפשרות ההצלה.אפשר ג"כ לתקנה בנקל ע"י "מיטב שדהו מיטב כרמו ישלם"? - אם לאו כנ"ל, שמצוה לחוד ומשפט לחוד. וממון של חברו הוא דבר שבמציאות, והפקוח נפש דוחה רק את הדין אבל אינו משנה ס"ס את עצם המציאות, והוה כמו מי שעומד בסכנת נפשות אך אין לו במה להושיע לעצמו.
1
ב׳אכן, אפילו להתוס' שמשמע שלענין עצם ההצלה ע"י הממון של חברו אין ספק שמותר, אלא הספק הוא אם חייב לשלם, ג"כ מוכרחים לנקוט את ההגדרה הזו, שהלא תגזול אינו רק אסור לבד אלא שיש בזה מושג משפטי בעיקרו, דאל"כ - בשביל מה יתחייב לשלם דמים, הלא גם הדמים באים לפ"ז רק מהאיסור של גזלה ומזיק, וכיון שהאיסור הותר בשביל פקוח נפש - ממילא אין כאן ג"כ חיוב דמים. אלא ודאי שג"כ סברי שבעיקר הדבר יש בזה יסוד משפטי, אלא שהתוס' סוברים כנראה שמה שאסור להזיק דבר של חברו אפילו כשרוצה לשלם ממון עבורו אין זה כבר עוול משפטי, כי מצד המשפט שבדבר עלינו להביט רק על הממון, וכשמשלם את הממון כבר אין בזה עוות משפטי, אלא שזה בא מהצד האיסור שבדבר, איסור התורה, וזה נדחה מפני פקוח נפש. אבל עכ"פ גם הם מודים שבחיוב הדמים מצד מזיק יש בזה מושג משפטי מיוחד מלבד האיסור שבדבר, כנ"ל86האחרונים (בית יאודה ח"ב סי' מז; דרכי שלום [מארגונאטו] פרשת וישב; בנין ציון ח"א סימן קע, ועוד) דנו לשיטת התוס' אם מותר לו להציל את עצמו כשאין לו לשלם. והנה כבר העירו היאך אפשר שהוא עצמו יהיה מחוייב להציל את חבירו הטובע מצד הלאו דלא תעמוד על דם רעך אף שיש לו הוצאות על כך, ואילו הטובע עצמו לא יוכל להשתמש בממונו, ונצטרך לומר להגדרת הגהמ"ח שלאו דלא תעמוד הוא מחובת האדם לחבירו המוגבלת לכך שלא יפסיד וכמו בהשבת אבידה ופריקה וטעינה, ונמצא שבגדר הלאו דלא תעמוד יש חיוב רק על הגברא ולא על ממונו. ולפי זה אין צריך למה שכתב הגהמ"ח..
2