המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין כ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 23

א׳ובזה תסתלקנה הרבה קושיות בהכלל אעל"מ הנ"ל: למשל, הקושיא, אם בא על יבמתו נדה - קנאה? פשוט, שה"לא תעביד" שייך כאן להלכות נדה - וה"מהני" הוא הלכה ביבום, או למשל, קושית ה"בית אפרים" ביו"ד (ס' ל"ט) בשחיטת חוץ, שהשחיטה מטהרת מידי נבלה, ואמאי לא נימא אעל"מ?¹⁰⁶השואל שם הוא בנו של הנודע ביהודה, ואביו עצמו משיב לו ג"כ בנובי"ת (יורה דעה סי' ט), עיין שם. גם כן לא קשה, כי ה"לא תעביד" הוא מצד הקדשים שבזה וה"מהני" - מצד החולין. כי גם בקדשים גופא - מה שהשחיטה מטהרת מידי נבלה - אין זה דין של קדשים דוקא, אלא דין כללי, גם בחולין. ואמנם, בכל הדינים המיוחדים של קדשים, באמת כששחט בחוץ - לא מהני¹⁰⁷לא ברירא מלתא בזה, כי הלא נחלקו בזה גופא ריה"ג ות"ק (זבחים קו, א), אם חייב על העלאה במוקטרי חוץ (היינו שנשחטו בחוץ) ודעת ריה"ג אמנם שכבר נפסל בשחיטה, ותנא קמא מחייב. ואולם יש לומר שהוא דין מיוחד בהעלאת מוקטרי חוץ שחייב אף שנפסל, וגדולה מזו סובר השפת אמת, שגם לת"ק כל החיוב הוא רק לשוחט עצמו ולא לאחר שהעלה. וכבר דנו האחרונים אם חיוב מוקטרי חוץ הוא רק אם נעשה איסור שחיטת חוץ או בכל שחיטת חוץ, ראה מקדש דוד (סימן כז); חידושי הגרי"ז (זבחים שם). ובאמת בכל שחוטי חוץ, אם נימא דהיתה נבלה, שוב לא היה חייב ומוכרחים אנו לסברא מסויימת דבהכי חייביה רחמנא כמש"כ התוס' בבבא קמא (עב, א) ועוד ראשונים, והכי נמי גבי הקטרת חוץ. ועיין מה שכתב בזה הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' ט בתשובה לבנו, והוא השואל שבבית אפרים הנ"ל).. אבל ס"ס השחיטה מטהרת מידי נבלה, כי הטהרה הזו איננה קשורה כלל להדין של קדשים שיש בבהמה. ואמנם, ככה הוא הדין תמיד בכל פסולי קדשים בשחיטה כמו מתעסק בקדשים; או שהשחיטה היתה במחשבת פגול; או בשלא לשמן, שהשחיטה מטהרת מידי נבלה, כי זהו הכלל ש"אין נוגעת בחברתה" שאין הפסולים הבאים מצד דיני הקדשים נוגעים לבטל את הדינים החילונים של השחיטה. ואסור אכילה שיש בזה הוא ג"כ לא מצד חסרון שחיטה בתור מתיר לאכילה אלא מצד חסרון קדושת הדם כמו שאמרינן במנחות (מ"ז ב') "מי סברת, דם בצואר בהמה קדושה - דם שחיטה מקדשה", וכששוחט בפסול אין קדושת הדם¹⁰⁸ואף להנך דס"ל דשחיטת קדשים פרשה בפני עצמה היא (ראה מש"כ הגהמ"ח במדה ג אות כד ובמצויין שם), מ"מ הרי בהכרח שונה שחיטה משאר עניני קדשים, שהרי המולק ונמצאת טריפה אינה מטהרת מידי נבלה, משא"כ בשוחט. וראה מנחת חינוך (מצוה קפו אות יג) שכתב ג"כ גסברא זו ולומר שקטן ששחט קדשים וגדול עומד על גביו, נהי שהקדשים פסולים דבעינן שחיטת גדול, מ"מ השחיטה מטהרת מידי נבלה (ונפק"מ לדין שחוטי חוץ בכה"ג).
וכד נדייק יש בדברי הגהמ"ח חידוש עמוק יותר, כי עד כאן אמרנו שהגם שה'לא מהני' מתייחס רק ל'לא תעביד', אבל עכ"פ ההתייחסות היא גורפת, ואילו כאן מחדש הגהמ"ח שלמרות שהתורה אמרה בפירוש 'לא תשחט' והשחיטה היא מעשה אחד הן ביחס ל'קדשים' שבו והן ביחס ל'חולין' שבו, עכ"ז אנו מפרידים ביניהם ואומרים שכיון שאיסור התורה התייחס רק ל'שחיטת קדשים', מתבטל רק מה שמתייחס ונפעל כתוצאה מדיני הקדשים, אבל מה שנפעל כתוצאה מה'שחיטת חולין' קיים..

ב׳וכהאי גוונא ההלכה, שאם כתב גט על איסורי הנאה - כשר, כמבואר בגיטין (כ' א')¹⁰⁹עיי"ש בתוס' שדימה לכותב גט על כתובת קעקע, ובחי' רעק"א העיר בזה דנימא אי עביד לא מהני וכן משוחט לעבודה זרה דלקמיה. וברעק"א שם תירץ לדרכו הנ"ל דבכל מקום שהלאו הוא על המציאות ואי אפשר שיהיה פירוש הכתוב שלא תהיה החלות, וכגון באיסורי הנאה שע"כ אין פירוש הכתוב שלא יהא לו 'כח' להנות אלא שלא יהנה, וממילא גם כשההנאה באה על ידי חלות כמו בשחיטה או בגט אפ"ה לא אמרינן אי עביד לא מהני., והשוחט בסכין של ע"ז בהמה מסוכנת, שלדעת הרא"ש בחולין בדיעבד מותרת, ולפי ההגדרה הנ"ל מובן שלא קשה בזה מצד אעל"מ, כי ה"לא תעביד" הוא מצד איסור ההנאה בעוד שה"מהני הוא דין בגיטין או בשחיטה.

ג׳ויש לנמק את ההבדל הנ"ל עוד ביתר בהירות ולהניח, שהכלל של "אי עביד לא מהני" מגדיר רק בשלילה שהעברה אינה יכולה לגרום את החלות, אבל מזה לא נאמר שהעברה תבטל ותסלק את החלות הכרוכה בהמעשה, שגם כשנסלק את העברה, ס"ס יש בהמעשה כשהוא לעצמו כדי להביא את החלות¹¹⁰נפק"מ אפשרית בין שני ההסברים ניתן יהיה לומר בקונה חמץ בפסח, שם קנית החמץ היא היא מעשה העבירה והכנסת החמץ לרשותו, ולפי הדרך השניה יהיה בזה הכלל דאעל"מ, מה שאין כן לדרך הראשונה שהוא גילוי על מהות האיסור שחדשה התורה, יש לומר שבחמץ אין האיסור על 'חלות' ההכנסה לרשותו אלא על מה שהוא ברשותו, ובכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני. ויש לפלפל בזה..

ד׳למשל ההבדל בתמורה מצד אחד ובין השוחט בשבת מצד שני. בתמורה העברה היא בעצם מהות התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר", ואם אנו מסלקים את העברה כמאן דליתא לגמרי הלא אין שום דבר שיביא את החלות של תמורה. וככה כל הדוגמאות שיש בסוגית הגמרא בתמורה. ולא כן בשוחט בשבת, שהעברה היא לא בהשחיטה כשהיא לעצמה, אלא מה שהשחיטה היתה בשבת, ואם נסלק את סבת העברה, ז. א. את השבת, הרי ס"ס נשאר מעשה השחיטה, וכאן אם נשתמש בהכלל של "לא מהני" אז אין זה בגדר לא יועיל שאין העברה מועילה אלא בגדר "יזיק" שהעברה תסלק גם את המעשה כשהוא לעצמו - וזה לא אשכחן¹¹¹יל"ע מדוע לא נאמר כן גם תורם מהרע על היפה, שאם נסלק את סיבת העבירה יש כאן תרומה, ואולי גם באונס שגירש, שסיבת העבירה היא האונס ולא עצם הגירושין, ויש לחלק בזה לפי מה שהביא הגהמ"ח להלן לענין שלד"ע שה'זמן' וה'מקום' אינם נחשבים ל'אופני המעשה' אלא למקרים במעשה ואפשר לנתק אותם מהמעשה גופא. ולפי זה בחמץ בפסח לא שייך כלל אעל"מ שהעבירה בקנין אינה אלא ה'זמן' ולא עצם הקנין, ודו"ק..

ה׳וככה הוא הדבר גם בכל הדוגמאות האחרות, כמו, למשל, בנשבע שלא לגרש, בשוחט קדשים בחוץ, בכותב גט על איסורי הנאה, שבכולם אם נסלק את הנקודה שממנה באה העברה ג"כ יש מעשה. ואם כי כל המעשים נעשו ע"י עברה, אך, כאמור, הגדר של "לא מהני" הוא שהעברה לא מועילה, אבל לא שהעברה מזיקה.

ו׳אך זה כבר נכנס יותר למדת "החיוב והשלילה"¹¹²להלן מדה יב (ראה שם אות ד-ה)., ששם הוכחנו ציור שכזה גם באונס, במעשה אונס לא מביא לפועל יוצא אבל לא מסלק פועל יוצא; או במילים אחרות: שהאונס משמש לנו בתור העדר הסבה אבל לא בתור סבה חדשה בין לחיוב ובין לשלילה. וה"נ גם בהא דלא מהני, הכוונה שע"י ה"לא תעביד" נשאר העדר הסבה, אבל לא שזה ישמש בתור סבה להפריע את המעשה שיש לו קיום עצמי גם בלי העברה, כנ"ל.