המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין כ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 25
א׳כאמור, כל המחלוקת של אביי ורבא בנויה על המדה הנ"ל - מדת מציאות ודין, שהמחלוקת היא בכ"מ כשהמציאות של המעשה מביאה לפועל-יוצא בדין אם הלאו הוא במציאות של המעשה לבד. וזו היא סברת אביי ש"אי עביד מהני", שאע"פ שעשה את המציאות שלא כדין, אבל הדין – הפועל-יוצא מזה, קיים. או שהלאו הוא ג"כ בהדין, כלומר בהפועל-יוצא מהמציאות, וזוהי סברת רבא. וממאי דקאמר "והאי דלקי משום דעמר אמימרא דרחמנא", ע"כ שסובר שיש לאו גם על המציאות וגם על הדין – הפועל-יוצא, ממילא אע"פ שהפועל-יוצא אינו מתהוה בכ"ז הוא לוקה על מציאות המעשה.
1
ב׳אכן, לפי פירושנו הנ"ל, שאנו צריכים לראות במה היא הנקודה העיקרית של ה"לא תעביד" ורק בנקודה זו אנו אומרים שלא מהני, הנה גם לרבא במקום שהתורה בעצמה מדגישה לנו שאין העברה בהדין המופשט אלא במציאות המעשית המתהווה מתוך הדין, שם הלא מהני הוא רק במציאות המעשית אבל לא בדין המופשט גופא.
2
ג׳והציור הזה יש לנו באונס שגירש, שמשמע מפורש בגמ' תמורה שם (ו' א) שלרבא, "שאי עביד לא מהני" יש שרק דין שמחזיר אותה. והתוס' מקשים קושיא חמורה, שכיוון שלא מהני הרי היתה צריכה להשאר אשת איש?119התוס' תירצו על זה דאיתקש גירושין למיתה, וכשם שמיתה מוציאה כך גירושין מוציאין, ועל תירוצם זה יקשה לכאורה מה שמבואר בגמ' שבחייבי לאוין (כאלמנה לכה"ג) אי לאו חידוש התורה גם הגירושין עצמם לא יהנו, ומדוע לא נימא שהוקשו גירושין למיתה, וכמו שאכן הק' האחרונים, ראה: נודע ביהודה אה"ע (תנינא אה"ע סי' קכט); יד המלך (אישות פ"י ה"ב); חלקת יואב (אה"ע סי' כז בהגהה) ועוד, והגהמ"ח רמז לזה לקמיה. וראה גם במה שצויין להלן מהצפנת פענח. אך התירוץ על זה הוא, מה שכאן מדגישה התורה בעצמה את העברה בזה, שיש מצוה עליו " ולו תהיה לאשה" - ומכאן הלאו של "ולא יוכל לשלחה כל ימיו".
3
ד׳כלומר, בכל קידושין וגיטין, למשל, יש גם מציאות ודין וגם דין ומציאות: ז.א. נתינת הכסף והגט זוהי המציאות והמציאויות האלו פועלות את הדין של הקדושין והגרושין, ומתוך הדין מתהוות מציאויות חדשות: מתוך הקדושין המציאות של כל חיובי הבעל כלפי האשה, כמו - שארה, כסותה ועונתה, ובגרושין המציאות שהוא פוטר ע"י כך מכל הדברים אלה.
4
ה׳והנה בקדושין של אלמנה וגרושה לכהן גדול שרחמנא אמרה "לא יקח", הנה לולא משמעות הפסוק שתפסי קדושין בזה, כמו שאמרינן שם בתמורה (ה' ע"ב) "שאני הכא דאמר קרא לא יחלל זרעו" היינו מפרשים לרבא שה"לא יקח" נאמר לא רק על המציאות אך גם על הדין, שהעברה היא בדין המופשט של דין הקדושין120ומיושבת ההערה הקודמת, ודו"ק. וראה לקמן.. אבל באונס שגירש לו היה הלאו בעצם הגרושין היינו ג"כ מפרשים לרבא שה"לא תעביד" בזה הוא בדין הגרושין. אבל באמת בעצם דין הגרושין אין עברה אלא שכל העברה היא בזה מה שלא נתקיים "ולו תהיה לאשה" כמו שהתורה מנמקת בעצמה, הלא אין העברה בדין המופשט של הגירושין, אלא במציאות המעשית היוצאת מתוך הדין המופשט הזה, שע"י הגרושין אין כבר ה"ולו תהיה לאשה". ולפ"ד הנ"ל שה"לא מהני" בא רק בנקודה העיקרית של העברה, הנה כאן באונס שגירש, כיון שהנקודה העיקרית היא רק במציאות המעשית כנ"ל, הנה רק זה לא מהני והוא מחוייב רק להחזירה, כדי לקיים את ה"ולו תהיה לאשה" כנ"ל121אכן נקודה זו בדברי התוס' טעונה ביאור, כיצד ה'לא מהני' שנעשה על ידי אי רצון התורה במציאות הגירושין מחייב את הבעל להחזירה. והביאור בזה הוא מה שרמז הגהמ"ח שבכל קידושין מלבד ה'אישות' שבזה עוד ישנם חיובי התורה של שאר כסות ועונה, ובמצות קידושין של מאנס חייבתו התורה באותם חיובים, והוא חייב לקחתה לאשה, וממילא גם כאשר גירש הגם שכל גירושין מפקיעים ממנו חיובים אלו, אך אצלו שעבר אמימרא דרחמנא אמרינן ד'לא מהני' והוא חייב להחזירה. וראה בדומה לזה בשערי חיים כתובות (סימן יד אות ז).. ובהדין המופשט, מה שבהדין כבר איננה אשת איש, כיוון שבזה אין העברה כנ"ל בזה לא שייך לומר "לא מהני", כנ"ל122בשו"ת צפנת פענח (חלק א סימן סא) כתב כהבנה זו בדברי התוס' גופא, וזה לשונו: ר"ל דשם האיסור אינו בהגט כלל רק מה שעל ידי זה מתגרשת ונפקעת ממנו, וגירושין זה גזירת הכתוב כמו מיתה ולא שייך לומר דלא מהני. וביתר ביאור כתב במקום אחר (תרומות עמ' 36 ובהשמטות עמ' 115), ז"ל: דעיקר האיסור לא בהגירושין רק מה דעל ידי זה נפקעת ממנו וזה א"א להתבטל כיון שנתן לה את הגט וממילא פקע. והיינו דכל סברת איתקש גירושין למיתה הוא רק אם אנו רוצים על ידי ה'לא מהני' של תוצאת הגירושין להפקיע את החלות שחלה בנתינתו, ועל זה אמרינן דלא מהני כיון שהגט (ומעשה הנתינה) בעצמו היה טוב, משא"כ כשהגירושין עצמם הם ה'לא תעביד' בזה ודאי אמרינן 'לא מהני'.
ולפי זה יישב הצ"פ מה שיש להקשות על התוס' מדבריהם גופא (שם ו, א) שהקשו מ"ט לא העמידה הגמ' נפק"מ בין אבייל רבא בנשבע שלא לגרש, ותירצו התוס' דשאני שבועה דהוי איסור שבדה מלבו. ולכאורה קשה הא כבר כתבו התוס' דהוקשו גירושין למיתה. ועיין בקצוה"ח (סי' רח סק"א) שכתבו דזה גופא כוונת התוס', וצ"ע. אכן להנ"ל אתי שפיר, שכשנשבע שלא לגרש האיסור הוא בגירושין עצמם ובזה ודאי אמרינן דלא מהני ולא שייך לומר איתקש גירושין למיתה..
ולפי זה יישב הצ"פ מה שיש להקשות על התוס' מדבריהם גופא (שם ו, א) שהקשו מ"ט לא העמידה הגמ' נפק"מ בין אבייל רבא בנשבע שלא לגרש, ותירצו התוס' דשאני שבועה דהוי איסור שבדה מלבו. ולכאורה קשה הא כבר כתבו התוס' דהוקשו גירושין למיתה. ועיין בקצוה"ח (סי' רח סק"א) שכתבו דזה גופא כוונת התוס', וצ"ע. אכן להנ"ל אתי שפיר, שכשנשבע שלא לגרש האיסור הוא בגירושין עצמם ובזה ודאי אמרינן דלא מהני ולא שייך לומר איתקש גירושין למיתה..
5