המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין כ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 26
א׳ועלינו להבדיל בין דין ובין גמר דין. המושג דין שייך בכל דיני איסור והיתר טומאה וטהרה, כשר וטריפה וכדומה. כי הדין הוא באמת איכותה של המציאות. לא כן גמר דין, זהו מושג משפטי, שזהו דרוש כבר לא רק לדין אך לבית דין, ושם אין הדין בא בתור איכותה של המציאות, אלא בתור פועל-יוצא של המציאות123כוונת הגהמ"ח, שבית הדין אינם רק מבררי המציאות - וה'חוב' וה'חיוב' שבאים מפסיקתם הם רק בירור המציאות שאיכותה הוא החיוב האמור, אלא שבית הדין הם הם היוצרים את ה'חיוב' עצמו וכביכול יוצרים הם 'מציאות' מחודשת, ואם כי גם בית הדין אינם באים אלא בעקבות מציאות קודמת, מכל מקום הרי מציאות זו התבררה לנו רק על ידי עדות, וכיון שנזקקים אנו להכרעת הדין, הרי שהכרעת הדין היוצרת את החיוב היא בגדר 'פועל יוצא' הבא מהמציאות עליה אנו דנים.
וזוהי הדגשת הגהמ"ח שאפילו בדיני ממונות כך הוא, כלומר לא רק בחיובי עונשים (מיתה, מלקות או קנס ממון), שם מובן שבית הדין הם היוצרים את החיוב, אלא אפילו בדיני ממונות, שבמושכל ראשון החיוב והפטור נובעים ממעשה שאירע, אפילו הכי דעת הגהמ"ח היא שכאשר נזקקים לבית דין כדי להכריע את החיוב, בית הדין משמש לא רק כמברר את המעשה אלא בעיקר כמכריע ויוצר את החיוב..
וזוהי הדגשת הגהמ"ח שאפילו בדיני ממונות כך הוא, כלומר לא רק בחיובי עונשים (מיתה, מלקות או קנס ממון), שם מובן שבית הדין הם היוצרים את החיוב, אלא אפילו בדיני ממונות, שבמושכל ראשון החיוב והפטור נובעים ממעשה שאירע, אפילו הכי דעת הגהמ"ח היא שכאשר נזקקים לבית דין כדי להכריע את החיוב, בית הדין משמש לא רק כמברר את המעשה אלא בעיקר כמכריע ויוצר את החיוב..
1
ב׳ואם הדין בא באופן ישר מהמציאות, הנה הגמר דין בא רק מתוך מציאות ידועה ע"י עדות.
2
ג׳וזהו ההבדל בין עד אחד נאמן באיסורים ובין על פי שנים עדים יקום דבר ואפילו בדיני ממונות, כי בדיני ממונות דרושים עדים לא רק לדין אלא לבית דין בהיות שזה כבר דרוש למושג משפטי ואין משפט בלי עדים124כן האריך בשערי יושר (שער ו פרקים ו-ז) ועיין במה שצויין לקמיה (מדבריו שם בפרק ה)..
3
ד׳ואמנם לפעמים הב"ד מוציאין ממון גם עפ"י אומדנא דמוכח, וכדומה, אך זהו מפני "שאנן סהדי" ושוב יש עדים בדבר, כי הב"ד בעצמם המה העדים.
4
ה׳ואין ההבדל בין ממון לאיסור רק בין שנים לאחד, שבממון בעינן שני עדים ובאיסור די בעד אחד, אלא שיש הבדל בכל מהות הדבר.
5
ו׳כי באיסור גם את האחד - עד אחד - לא בעינן רק כדי לברר את ידיעת בעל ההוראה, שמורה בזה את הדין, ואם הוא בעצמו מורה דין לעצמו אז דיה גם ידיעתו לבד125ראה שערי יושר (שער ז פרק ג) שעד אחד באיסורים א"צ הגדה בבית דין וציין לדבריו בשער ו (פרק ג). אמנם עיין בחידושי ר' שמעון חלק הליקוטים (סימן ז) במכתב להגרא"י אונטרמן, שם כתב שגם עד אחד בעי הגדה אלא שדי בהגדה בפני מי שמבין את משמעות ההגדה, וכתב שיש בזה נפק"מ אם העיד על סרכא בריאה למי שאינו מבין בזה אם הוא אסור או מותר. ועיין בשערי יושר (שער ו פרק ה) שכתב יותר והוא שבעינן הגדה בפני מי שהדבר מסור להכרעתו ובסירכא הדבר מסור לבית דין (או למורה הוראה) ולא לכל אדם והגדה בפני אדם פשוט לא מהני כלל.
ונראה פשוט, שגם לדבריו שם אין הכונה שהגדת העדות נותנת 'כח' הכרעה לבית דין, אלא שגם באיסורים יש ענין 'הגדה' בשביל לפסוק את הדין ולבררו, והכערת הבירור מסורה בכל פרט לפי ענינו, אבל סוף כל סוף באיסורים הוא רק דין בירור ולא מסירת כח לבית דין, משא"כ בדיני ממונות, וכמו שכתב שם הוא עצמו (בפרק ו)., לא כן בממון, שכאמור, יש בזה לא ענין של הוראה אך ענין משפטי, והדבר נחתך לא עפ"י הוראה, אך עפ"י בית-דין שם אין העדות משמשת רק בתור אמצעי כדי לברר את ידיעת בית דין, אלא בתור צורך בעצם המשפט126כדי להמחיש הגדרה זו ציינו האחרונים את לשון התוספות בגיטין (ד, א ד"ה מודה) "אף על פי שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר". ראה: שערי יושר (שער ו פרק יד); קובץ הערות (סימן כז סק"ט) ועוד, וביארו לפי זה מדוע משה ואהרן פסולים לעדות למרות שברור כי עדותם כשרה, וכן הא דל"א לא תהיה שמיעה גדולה מראיה כשהראיה היתה בלילה וכדלקמיה. וראה בשערי יושר שם על החילוק שבין אבידה המוחזרת לצורבא מרבנן שנאמן שאינו משקר לשאר דיני עדות, הגם שלענין דיני ממונות אין חילוק בין איסור גזל למצות השבת אבידה.
ע"ע בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות שכט) שהוכיח יסוד זה מהא דג' שנכנסו לבקר את החולה דאם היה בלילה יכולים רק לכתוב הצוואה אבל אין יכולים לעשות דין, וקשה שכיון שלא איברו סהדי אלא לשקרא וכאן יודעים את המעשה בבירור אמאי לא יעשו דין, וע"כ הוא כיסוד התוס' הנ"ל שאע"פ שהדין אמת אין לעשות אלא עפ"י עדות כשרה..
ונראה פשוט, שגם לדבריו שם אין הכונה שהגדת העדות נותנת 'כח' הכרעה לבית דין, אלא שגם באיסורים יש ענין 'הגדה' בשביל לפסוק את הדין ולבררו, והכערת הבירור מסורה בכל פרט לפי ענינו, אבל סוף כל סוף באיסורים הוא רק דין בירור ולא מסירת כח לבית דין, משא"כ בדיני ממונות, וכמו שכתב שם הוא עצמו (בפרק ו)., לא כן בממון, שכאמור, יש בזה לא ענין של הוראה אך ענין משפטי, והדבר נחתך לא עפ"י הוראה, אך עפ"י בית-דין שם אין העדות משמשת רק בתור אמצעי כדי לברר את ידיעת בית דין, אלא בתור צורך בעצם המשפט126כדי להמחיש הגדרה זו ציינו האחרונים את לשון התוספות בגיטין (ד, א ד"ה מודה) "אף על פי שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר". ראה: שערי יושר (שער ו פרק יד); קובץ הערות (סימן כז סק"ט) ועוד, וביארו לפי זה מדוע משה ואהרן פסולים לעדות למרות שברור כי עדותם כשרה, וכן הא דל"א לא תהיה שמיעה גדולה מראיה כשהראיה היתה בלילה וכדלקמיה. וראה בשערי יושר שם על החילוק שבין אבידה המוחזרת לצורבא מרבנן שנאמן שאינו משקר לשאר דיני עדות, הגם שלענין דיני ממונות אין חילוק בין איסור גזל למצות השבת אבידה.
ע"ע בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות שכט) שהוכיח יסוד זה מהא דג' שנכנסו לבקר את החולה דאם היה בלילה יכולים רק לכתוב הצוואה אבל אין יכולים לעשות דין, וקשה שכיון שלא איברו סהדי אלא לשקרא וכאן יודעים את המעשה בבירור אמאי לא יעשו דין, וע"כ הוא כיסוד התוס' הנ"ל שאע"פ שהדין אמת אין לעשות אלא עפ"י עדות כשרה..
6
ז׳ואע"פ שאנו אומרים בדיני ממונות עד נעשה דיין ביום מצד "לא תהא שמיעה גדולה מראיה"? כבר ביארנו במק"א (עי' ד"מ דהק"נ ש"א פרק א' ועוד) שאין הכוונה שבאופן שכזה אין אנו צריכים כלל למושג עדות, שהרי דיני עדות חלים גם על משה ואהרון, ומכאן ראיה מוכרחת, שאין העדות בדיני ממונות באה רק כדי לברר את ידיעת הדיינים, אלא מה שאנו אומרים "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" הוא שבאופן שכזה לא צריכים הדיינים להשמיע את עדותם לאחרים אלא הראיה משמשת בתור שמיעה, כלומר, שלא צריכים שאחרים יקבלו את עדותם, אלא כאילו הם בעצמם מקבלים את עדותם גופא.
7
ח׳והנ"מ הוא ביחיד מומחה שיכול לדון אפילו בי"ד127אולי צ"ל והנ"מ הוא במומחה שיכול לדון אפילו ביחיד. ועכ"פ כוונתו היא שליחיד מומחה יש כח בית דין., אם אנו אומרים גם בזה "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", שאם המכוון הוא שכל העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הב"ד, אז היינו צריכים להגיד, דאם יחיד מומחה ראה איזה דבר אז יכול לפסוק עפ"י ראיתו לבד מטעם הנ"ל. אבל באמת הדבר מבואר ברשב"א ב"ק (צ' ע"ב) שפשוט לו הדבר שלא כן, וע"כ כנ"ל שמה שנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר אין זה רק בתור אמצעי לברר ידיעת הדיין, אלא שהם בעצמם קובעים את עצם המציאות128וכפי שמבאר בשערי יושר (שער ז פרק א): "דמה שאמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר, אין כונת התורה שהעדים יבררו רק האמת לפני בית דין, אלא שהעדים פועלים לחדש אצל בית דין 'כח חדש' לחתוך הדין ולכוף לקיימו כשורת הדין, וביחיד מומחה שיכול לדון יחידי על פי שמיעת עדים לא מהני לדון אם ראה יחידי ביום, דאף דלענין 'ברור האמת' איכא קל וחומר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, אבל לענין 'קיום הדבר' אין מתחדש אצל בית דין כח לחתוך את הדין ולכוף את הנתבע לקיים הדין רק על פי 'עדים', משום שהתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, שלא יתחדש אצל בית דין כחם רק על פי עדים"., וכל החידוש הוא, שאין צריכים בזה להגדת עדות, אבל עצם עדות כן צריכים בזה, וזה לא יתכן ס"ס ביחיד. כי אם יש נ"מ בין מומחה לבין אינו מומחה הוא רק במה שנוגע לדיינים, אבל לא במה שנוגע לעדות129ואת החילוק בין בית דין של שלשה לבית דין של יחיד מומחה מבאר השערי יושר (שם), זה לשונו: "ואם בית דין של שלשה ראו ביום הם דיינים ועדים יחד דלענין זה אין לדון שאין עד נעשה דיין, דרק לענין 'הגדה' שייך ענין זה שאין לדיין לדון על פי הגדת עצמו אבל לענין 'קיום הדבר' על ידי ראייה - שפיר נעשה עד ודיין"..
8