המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין כ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 27
א׳ועדיין צריכים אנו לבאר שלכאורה הלא יחיד מומחה יכול לדון גם עפ"י האומדנא שלו, והאם יש אומדנה יותר גדולה לברור המציאות מכפי שראה את זה בעיניו ממש?
1
ב׳אך על זה נתן תשובה מספקת אחד מגדולי האחרונים, הרי"מ ז"ל130חושן משפט (סימן ז סק"א)., שמתוך פלפולו הוציא דווקא נקודה משפטית נכונה מאוד.
2
ג׳כי זהו כלל גדול במושג המשפטים: משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם" ועל כן, אע"פ שכל דיין יכול לפסוק עפ"י אומדנא שלו לבד, בכ"ז אין מי שיסבור, שאם יבוא לב"ד עד אחד שמכירים בו בכל הודאות, שהוא לא ישקר בשום אופן ובטוחים בזה במאה אחוז, שיהיה הב"ד יכולים להוציא ממון על פיו.
3
ד׳ולהיפך אנו מוצאים גמרא מפורשת להיפך בכתובות (פ"ה ע"א) "אמר רבי פפא, השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא הוא, כגון אבא בר מרי דקים לי בגווה קרענא שטרא אפומיה. קרענא ס"ד? אלא מרענא שטרה אפומיה". ומנין באמת לחז"ל שאי אפשר לקרוע השטר בכה"ג? הלא אפשר לקרוע שטר עפ"י אומדנה דמוכח, ואין אומדנה דמוכח יותר לרב פפא מעדותו של אבא בר מרי שיודע בו בוודאי שלא ישקר?
4
ה׳אלא שבכאן אנו באים מצד "משפט אחד יהיה לכם" הנ"ל, ובשביל זה אנו יכולים ג"כ לפסוק עפ"י אומדנא דמוכח שבא מגוף הענין כשהוא לעצמו, באופן שאם יבוא ענין שכזה לכל ב"ד שבעולם ימצאו בזה את האומדנא דמוכח הזה וכולם יפסקו אותו הפסק דין, משא"כ ברב פפא דקים ליה באבא בר מרי, שיתכן שרק "ליה קיים", אז אפילו הוא בעצמו לא יכול לקרוע שטר ע"י כך מפני שאין זה בבחינת "משפט השוה לכולם"131ובאחרונים ראה: חי' הרי"מ (שם סוף סק"ט); זרע אברהם (סי' ו אות כג) הקשו על על הרשב"א מהא דראש השנה (כה, ב) דהא דיחיד מומחה לא מהני בקידוש החודש הוא ממה דהקב"ה ציוה למשה להיות עם אהרן בקידוש החודש והא אין לך מומחה יותר ממשה רבינו, וע"כ דבעינן ב"ד דוקא. וקשה להרשב"א ולפי הסברו של הגהמ"ח דביחיד מומחה שראה ליכא 'עדות' ממילא לא שייך כן גם בקידוש החודש, דהא קבלת עדות מיהא בעי, ועיי"ש בחי' הרי"מ מה שכתב..
5
ו׳וה"נ ג"כ ביחיד מומחה, שאע"פ שיכול לפסוק עפ"י אומדנא, מפני שמכיוון שהוא מומחה הוא ג"כ מומחה לכך להעמיד את האומדנה כראוי באופן שזה יהיה "משפט השוה לכולכם", כי ג"כ אם יבוא אותו הדבר לכל ב"ד שבעולם יפסקו את אותו הדין. אבל כשהוא היה הרואה היחידי של הדבר לא יכול לפסוק עפ"י ראייתו, כי סוף סוף אין זה "משפט השוה לכולכם", בהיות שרק הב"ד הזה, הב"ד של היחיד מומחה הנ"ל יכול לשפוט עפ"י ראייתו, אבל לשום ב"ד אחר לא יכולים לפסוק עפ"י ראייתו, כי כלפי כל ב"ד אחר אינו אלא עד אחד ככל עד דעלמא.
6
ז׳וראיה מוכרחת לכך דלא תהא שמיעה גדולה מראיה אינה באה רק להשמיע בזה, שלא נחוצה הגדת עדות בזה, אבל עצם העדות כן נחוץ, אפשר להוכיח מזה גופא, שאנו מחלקינן בין ראיה ביום לבין ראיה בלילה, ובלילה אנו אומרים, שאין עד נעשה דיין, והטעם הוא כמו שמבאים בתוס' משום דקבלת עדות פסולה בלילה ואי בכה"ג אין אנו צריכים בכלל לעדות, מאי איכפת לנו בזה?132ע"ע בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות שכט) שהקשה בהא דג' שנכנסו לבקר את החולה דאם היה בלילה יכולים רק לכתוב הצוואה אבל אין יכולים לעשות דין, וקשה, נהי דאין לעשות אלא על פי עדות כשרה מכל מקום אמאי לא נימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה והא הידיעה ישנה גם ביום למחרת. אך לדברי הגהמ"ח לא קשיא, כיון שה'הגדה' היתה בלילה, וביום אחר כך אינו אלא אומדנא דלא מוכח לכולי עלמא, ודו"ק. אלא ודאי ש"מ, שהחידוש הוא רק בזה שאינם צריכים להגדת עדות לפני אחרים, כי הראיה גופא נחשבת להגדה, באופן, שבשעת הראיה הוי קבלת עדות, קבלת עדות של עצמם, וכיוון שאין מקבלין עדות בלילה בשביל כך אין עד נעשה דיין133ועיין בתוס' רעק"א על המשניות (ראש השנה פ"ג מ"א) שכתב דלפי התוס' הנ"ל יהני אם ראו את הלבנה ביום ולא הספיקו לומר מקודש, שיוכלו לומר כן למחרת על סמך ראייתם ולא יצטרכו להעדאה מחודשת, משא"כ לפי רש"י שאינו ענין עדות כלל לפיכך צריכים לראות ולומר באותו יום. וכן הוא בשפת אמת (ר"ה כה, ב). ובספרו של הגהמ"ח (דרכי משה שם סוף פרק ג) שיצא לאור מחדש (שנת תש"ס) צויינו דברי השפת אמת הנ"ל. אמנם כבר ביארו שגם לרש"י הוא דין במסויים בקידוש החודש, דבקידוש החודש לא בעינן עדות דקרא כתיב רק 'כזה ראה וקדש', וע"כ אמרינן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה גם בלא עדות כלל..
7
ח׳ומכאן אנו רואים עוד יותר, שלא רק שגם בדיינים אנו צריכים לעצם העדות אלא שבעינן גם לקבלת עדות ורק שאנו מחשבים כאילו הדיינים בעצמם מקבלים עדותם גופא, וממילא אנו מקפידים בזה על כל דיני קבלת עדות134ובזה יישב הגהמ"ח בספרו הנ"ל (שם פרק ד) את קושית המאזנים למשפט, מדוע הוצרכה הגמ' להא דאין עד נעשה דיין תיפוק ליה משום שאין קבלת עדות בלילה, וכתב ע"ז הגהמ"ח: "דלולי הדין דאין עד נעשה דיין הרי אפשר לומר דל דיינות מראייתם והראיה שלהם היא ראיה ככל עדות דעלמא שאחרי הראיה באה ההגדה ואחרי ההגדה יהיו לדיינים ולכן נחוץ לנו בזה להקדים דאין עד נעשה דיין, ונמצא דשני הטעמים משלימים זה את זה דהא דקבלת עדות אינה מועלת בלילה מביאה לזה שאי אפשר לחשוב את הראיה שלהם גם להגדה מצד דלא תהא שמיעה גדולה מראיה דא"כ תהא זו קבלת עדות בלילה אחרי דהראיה היתר בלילה ובכן המה צריכים גם כן להגדה ושוב אינם יכולים לדון מצד דאין עד נעשה דיין", עכ"ל..
8