המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין כ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 28

א׳אכן, לכאורה, צריכים להבין לאלה שמפרשים, הטעם של אין עד נעשה דיין מפני שזהי עדות שאי אתה יכול להזימה, (עיין שם בתוס' ב"ק צ' ע"ב ובמרדכי¹³⁵סנהדרין רמז תרצו. בשם השר מקוצי), א"כ מדוע מועיל גם בראו ביום? בשלמא אם היינו אומרים, שכל העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הדיינים, לא שייך בדיינים גופא כשראו החסרון של עדות שאי אתה יכול להזימה, דזה שייך רק בדיינים ששומעים מעדים אחרים, דאם אי אפשר להזימם אז אי אפשר לדעת אם אומרים אמת, וזה לא שייך כמובן, כשרואים בעצמם; אבל אם בעינן גם כשהדיינים רואים בעצמם כל דיני עדות וס"ס חסר בהם הפרט הזה של עדות שאי אתה יכול להזימה?¹³⁶עיין בטורי אבן (ראש השנה שם) באבני שוהם ובהגהות הברוך טעם מה שכתבו. ובמהר"ל מפראג (דרך חיים אבות פ"ד מכ"ג) הוכיח לאידך גיסא זה לשונו: "שאין עד נעשה דיין דבעינן לקיים הזמה, ואם העד נעשה דיין לא ירצה הדיין לקבל הזמה על עצמו, אם כן יקשה לך הא דקיימא לן דיינים שראו באחד שהרג את הנפש שנעשים דיינים דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, והרי לא יהיו מקבלים הזמה על עצמם, ואם ראו בשעה שפסולין לדין כגון שראו בלילה דאין נעשים דיינים, ומאי שנא, שהרי אף אם ראו בלילה הדיינים יודעים הדבר כמו שראו ביום, אלא אין הדין חל רק כאשר הדבר הוא 'נגלה בפועל לפני הדיין' ואז אפשר לו לדון, והעד הוא 'שמוציא הדבר לפועל' לפני הדיין עד שיוכל לדון הדיין, ולפיכך אין עד נעשה דיין שהרי צריך שיוציא הדבר אל הפועל לפני הדיין, ואם העד נעשה דיין לא הוציא אחר העדות לפועל לפני הדיין שיהיה הדין חל, ולכך אף אם ידע הדבר כיון שלא הוציא העד העדות לפועל לפני הדיין אין כאן דין, ואם ראו ביום אז הדבר יוצא לפועל לפני הדיין ויכול לדון על המעשה עצמו שיצא אל הפועל ודבר זה ענין מופלג אין כאן מקום זה", עכ"ל המהר"ל.

ב׳אכן, אפשר לומר, כי כיון שכל החסרון מצד עדות שאי אתה יכול להזימה הוא כפי הסבבר המרדכי מצד שעד זומם למפרע הוא נפסל, ונמצא דלא היה גמר דין ואין עדים זוממין נזומין עד שיגמרו הדין על פיהם¹³⁷כן כתב מנפשיה הקצות החושן (סימן ז סק"ד) והוסיף שאח"כ מצא כן במרדכי.. אכן, כשאנו אומרים "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", הנה הגמר דין גופא נחשב להגדה, ולא נפסלים רק משעת הגמ"ד ולהבא כמו שכל העדים לא נפסלים רק משעת ההגדה¹³⁸יש לעיין בזה לפי מדת סבה ומסובב, כי סוף כל סוף סיבת ה'גמר דין' הוא קבלת העדות וההגדה, ואף שהם באים בבת אחת מכל מקום בהתבטל הסיבה נתבטל גם הגמר דין ושוב אין בזה הגדת עדות כלל. עוד יש לדון לפי זה בנפק"מ אותה העלה רעק"א דלעיל, שאם צריך שהקבלת עדות והגמר דין יחולו בבת אחת אי אפשר שיהיו בשני ימים נפרדים (ואמנם בקידוש החודש אפשר שאין צריך עדות שאתה יכול להזימה וכבר דנו בזה האחרונים, אבל אין נראה שגדר קבלת העדות בלא תהא שמיעה גדולה וגו' יהיה תלוי בסוג העדות)..

ג׳אכן, לפי זה מה נעשה כשהדיינים פוסקים עפ"י אומדנא מטעם "אנן סהדי" כנ"ל, ששם בודאי אין בזה הזמה, ואם נניח שאנו צריכים עדים בדיני ממונות כדי לקבוע את עצם הדבר, ובשביל כך גם בדיינים גופא צריכים להיות כל הפרטים שהמה לעכובא בעדות, וגם הפרט של עדות שאתה יכול להזימה בכלל, א"כ איך משכחת שהדיינים יפסקו מטעם אנן סהדי?

ד׳וע"כ יותר קרוב להניח, שאמנם אומדנא איננו מצד אנן סהדי ממש אלא במקום שהבית דין יודע בברור בלי שום ספק אינם צריכים לעדות בדיני ממונות, והא דלא מועיל גם עד אחד או עדות של קרובים או פסולים במקום שהבית דין מכירים בברור שלא משקרים? הוא כנ"ל, מטעם שכל מה שנכנס לסוג משפט ולא רק לסוג הוראה בלבד, יש בזה משום תנאי עיקרי, של "משפט השוה לכולכם" כנ"ל.

ה׳ובשביל כך בדיינים כשפוסקים ע"י הראיה שלהם, אנו צריכים בזה לכל הפרטים המעכבים תמיד בעדות ואמנם בכל הפרטים כמעט אין הבדל בין דיינות לבין עדות, כי כל הקרובים והפסולים שפסולים לעדות פסולים גם לדיינים, וביחיד מומחה שמספיק לדיינות ואינו מספיק לעדות, אין בו הדין של "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", מטעם הנ"ל שבעינן משפט השוה לכולכם¹³⁹אכן היא גופא קשיא וכמו שהקשה בקובץ שיעורים בבא בתרא (אות תקפ) דנהי דמטעם 'עדות' משה ואהרן לא יהיו נאמנים, מכל מקום יהיו נאמנים מטעם אומדנא שבודאי קים לן שאינם משקרים. ועיי"ש בקוב"ש שכתב לחדש דאיה"נ יהני אומדנא כזו אלא שלא יהיו נאמנים מטעם עדות רק מטעם אנן סהדי והביא כמה נפק"מ בזה. ועיי"ש עוד בקוב"ש שהביא את דברי המהרי"ק (שורש קכט) שאומדנא מהני רק על פרטי המעשה ולא על גוף המעשה, והקשה עליו שמצינו אומדנא דמהני גם על גוף המעשה. וכה"ג הקשה כבר בשו"ת הב"ח (שאלה נד), עיין שם.
וביותר יקשה על הגהמ"ח מסברת לא תהא שמיעה גדולה מראיה, שהרי שם ברור לבית הדין מה שקרה ואין לך אומדנא גדולה מזו, ומדוע לא נדון ונחייב מצד האומדנא גרידא.
אך נראה שהגהמ"ח רמז לתרץ נקודה זו גופא, והיינו שכל שנכנסת ההכרעה לגדר 'משפט' שוב צריכים אנו לכללי משפט, וההבדל שבין אומדנא ואנן סהדי ל'משפט' תלויה בנקודה זו גופא, כי כל שאנו צריכים ל'סיפור דברים' ונאמנות כדי לדעת את אשר קרה ממילא שיש לנו 'משפט' ובאם אנו רוצים להכריע את המשפט על סמך ראיית אחרים את המעשה והגדתם לנו - גזירת הכתוב היא שאין להכריע אלא ע"פ עדים כשרים ולא אפשרה התורה להסתמך על אומדנא כדי להכריע את המשפט. ואפילו כשבית דין ראו את המעשה, ההכרעה היא רק על סמך ראיית המעשה וזה גופא מקרי 'משפט'. משא"כ כשאין צריכים להגדה והמעשה מצד עצמו מברר את העובדות, לא מקרי משפט ואין צריכים לכללי משפט..

ו׳ואמנם יש עוד פרט המעכב בעדות ואינו מעכב בדיינות, היינו עדות שאתה יכול להזימה, וזהו, מפני שכל החסרון הזה הוא חסרון רק בהגדה, ולא כמו כל פסולי עדות שיש חסרון בגוף העדים, שאפילו אם נאמין להם יש החסרון, משא"כ בזה, שאם נאמין להם אין בכלל החסרון הנ"ל, כי אם נאמנים שראו את מה שהם מעידים, הרי בכלל אין הזמה שכל עיקרה היא שאנחנו מאמינים להאחרונים שהראשונים לא ראו בכלל, וכיון שב"שלא תהא שמיעה גדולה מראיה" אין אנו צריכים להגדה, ממילא נופל הפרט של עדות שאי אתה יכול להזימה, ולא שייך לבוא בזה "מצד משפט השוה לכולכם", כמו שלא שייך בכלל לבוא בטענה, איך אנו אומרים "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" ואינם צריכים להגדה במקום שכל עדים כן צריכים להגדה ואין כאן "משפט השוה לכולכם"? כי זהו גופא נכלל בהכלל של "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" וזהו גופא נכלל ב"משפט השוה לכולכם", כי לכל בית-דין שיבואו יהיו נאמנים ככל עדים דעלמא, אלא ששמה יצטרכו להגדה, מפני שעל אחרים לקבל את עדותם, וכיון כשהמה בעצמם מקבלים את עדותם, לא צריכים להגדה, אבל זהו גופא הוא בכלל "משפט השוה לכולכם", וממילא ה"נ גם בנוגע להחסרון מצד עדות שאי אתה יכול להזימה אין לבוא בזה, הואיל ואם יגידו לפני בית דין אחר את העדות שלהם לא יהיה החסרון הזה, שפיר נקרא זה "משפט השוה לכולכם" כנ"ל¹⁴⁰עיין היטב במה שכתב הגהמ"ח (לקמן אות טז), אם גדר לא תהא שמיעה גדולה מראיה הוא רק כנגד חשש משקר או שיש בזה פסול עדות כשאר פסולים, ועיין שם בהערות..