המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ל׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 30
א׳ובזה אפשר לתרץ את הקושיה שמקשים על זה ש"הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין" שמזה אנו רואים שגם היזק בדבור נקרא היזק ממש, א"כ מדוע בעדים שאמרו שקר העדנו לא חייבים רק מדינא דגרמי הלא יש בזה ג"כ משום מזיק ממש במה שהזיקו לו ע"י הדבור148היא קושית הקצוה"ח (סי' כה סק"ב) על שי' התוס' בבא קמא (ק, ב) והרא"ש בסנהדרין (פ"ד ה"א). ואמנם הרמב"ן בדינא דגרמי חולק והביאו הש"ך (סי' כה סק"ה) ושכן ס"ל לעוד ראשונים.?
1
ב׳אבל לפי"ז ההבדל הוא פשוט, כי בפיגול הנה עצם המחשבה או הדבור של הפיגול הוא הוא שפוסל את הקרבן, באופן שבפסול הקרבן יש פעולות ההיזק של המזיק; לא כן בעדי שקר שעצם החיוב שנתחייב הזכאי, הנה לא העדים היו הפועלים אלא הבית דין, כי המה המקיימי דבר בזה כנ"ל, והעדים המה רק שהטעו את הבית דין149כ"כ הקצוה"ח שם, ז"ל: דלא אמרינן דמזיק בדיבור חייב משום מזיק ממש אלא היכא שהם הזיקו בפועל ממש, וכמו הכהנים שפגלו דדיבור עושה פגול, וכן זיכה את החייב וטימא את הטהור דיבור זה עושה היזק דהא קם דינא ונעשה טמא במאמרו, אבל גבי עדים שהעידו עדות שקר אין זה מתחייב על ידי עדותן כיון ששקר ענה באחיו אלא דאנן מטעי קא טעינן וסמכינן עלייהו.
ובעיקר הדבר שפיגול נחשב נזק בדיבור, ולא אמרינן שהד' עבודות (הנעשות במחשבת פסול) הם המזיקות את הקרבן, עיין ברשב"א שהביא הש"ך (שם) שכתב דשאני התם שבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט, ושם בנתיה"מ (סק"ג) הקשה מפיגול בהולכה או בזריקה שאינו מעשה בגוף הבהמה ותירץ שכיון שצריכים את העבודות הללו בשביל הכשר הקרבן חשיב מעשה בגוף הבהמה. אכן יש לדון שגם לגדר זה אין ההיזק במעשה העבודה אלא בדיבור (וכן משמע לשון הש"ך והרשב"א), אלא שנצרך תנאי לזה שייעשה בצירוף עם המחשבה והדיבור - מעשה בגוף הנחפץ הניזק, וזה נחשב מזיק במעשה. ובאמת מטעם ה פיגול נחשב כלאו שאין בו מעשה כיון שאין העבירה מצד מעשה העבודה בפסול אלא מצד המחשבה (ולא דמי לשוחט בפסח על החמץ), וכפי שחילק בזה הגהמ"ח עצמו (מדה ג אות טז), עיין שם ובהערות.. וכמובן שבאופן שכזה, הנה אפילו במזיק ממש, ולא דוקא בדבור לבד, אין בזה אלא משום גרמי לחוד150הנה לפי זה יהיה נפק"מ רבתי בעדים שחייבו מלקות שאם יש בהכאה שוה פרוטה מקרי שהם המכים ויצטרכו לשלם עבור החבלה מטעם מזיק, וכן בשור הנסקל, אם נדון דהוי כמו חיוב נפשות (שהרי נדון בב"ד של כ"ג) יהיו חייבים לשלם גם מטעם מזיק ממש. וצ"ע.
עוד צ"ע כי בגמרא (ב"ק ה, א) מצינו סברות הפוכות, דר' חייא שמנה כ"ד אבות נזיקין מנה עדים זוממין ולא מסור ומפגל, ובגמ' שם כתבה דמסור ומפגל הוי היזק בדיבור משא"כ עדים זוממין דרחמנא קריה מעשה..
ובעיקר הדבר שפיגול נחשב נזק בדיבור, ולא אמרינן שהד' עבודות (הנעשות במחשבת פסול) הם המזיקות את הקרבן, עיין ברשב"א שהביא הש"ך (שם) שכתב דשאני התם שבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט, ושם בנתיה"מ (סק"ג) הקשה מפיגול בהולכה או בזריקה שאינו מעשה בגוף הבהמה ותירץ שכיון שצריכים את העבודות הללו בשביל הכשר הקרבן חשיב מעשה בגוף הבהמה. אכן יש לדון שגם לגדר זה אין ההיזק במעשה העבודה אלא בדיבור (וכן משמע לשון הש"ך והרשב"א), אלא שנצרך תנאי לזה שייעשה בצירוף עם המחשבה והדיבור - מעשה בגוף הנחפץ הניזק, וזה נחשב מזיק במעשה. ובאמת מטעם ה פיגול נחשב כלאו שאין בו מעשה כיון שאין העבירה מצד מעשה העבודה בפסול אלא מצד המחשבה (ולא דמי לשוחט בפסח על החמץ), וכפי שחילק בזה הגהמ"ח עצמו (מדה ג אות טז), עיין שם ובהערות.. וכמובן שבאופן שכזה, הנה אפילו במזיק ממש, ולא דוקא בדבור לבד, אין בזה אלא משום גרמי לחוד150הנה לפי זה יהיה נפק"מ רבתי בעדים שחייבו מלקות שאם יש בהכאה שוה פרוטה מקרי שהם המכים ויצטרכו לשלם עבור החבלה מטעם מזיק, וכן בשור הנסקל, אם נדון דהוי כמו חיוב נפשות (שהרי נדון בב"ד של כ"ג) יהיו חייבים לשלם גם מטעם מזיק ממש. וצ"ע.
עוד צ"ע כי בגמרא (ב"ק ה, א) מצינו סברות הפוכות, דר' חייא שמנה כ"ד אבות נזיקין מנה עדים זוממין ולא מסור ומפגל, ובגמ' שם כתבה דמסור ומפגל הוי היזק בדיבור משא"כ עדים זוממין דרחמנא קריה מעשה..
2