המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ל״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 31
א׳ובעצם המקור של ההנחה שהנחנו שבדיני נפשות העדים בעצמם המה המקיימי הדבר, הואיל שלא מועיל בזה שום אומדנא, ובדיני ממונות העדים באים רק כדי להקים את ידיעת הבית דין בזה151בקובץ נהוראי (תשס"ח) ציין בהקשר זה את דברי הברכת שמואל (בבא מציעא סימן יג) שבא לבאר מש"כ רעק"א (קמא סימן קז) מדוע סימנים מהני לדיני ממונות ולא מהני לדיני נפשות, דבאמת על ידי סימנים ועל ידי אומד מקרי ראית 'דבר' ומכל מקום לא סגי לנפשות דבעינן שם 'לעשות דין' (ולכך גם לא מהני עדות מיוחדת). וביאר בזה בקובץ הנ"ל כמש"כ הגהמ"ח, שבעדות נפשות העדים נחשבים כעושי הדין ואי אפשר לחייב מיתה רק בראית העבירה גופה, משא"כ בדיני ממונות שה'בית דין' הוא המחייב על פי עדותם, יש כח ביד הבי"ד לחייב גם על פי אומדנא, עיי"ש שהסמיך נמי לסברא זו את חילוק לשון הפסוקים שמציין הגהמ"ח, וכן את החילוק בדיני אומדנא בין דיני נפשות לדיני ממונות.
ויש ליתן טעם בזה גם את דברי הגר"ח הלוי (על הש"ס אות שו) שבעדות ממון כל עד הוא דבר שלם על חצי דבר משא"כ בדיני נפשות שכל אחד אינו כלום בלא השני (ועיין בזה גם בשערי יושר שער ז פרק א), והיינו כנ"ל שבעדות ממון שהב"ד הם העושים והעדים אינם אלא נותני הכח לבי"ד לפעול, אפשר לומר שכל אחד מהעדים נותן חצי מהכח לבי"ד, משא"כ בעדות נפשות שהעדים הם העושים, אין משמעות לאחד בלא השני., נראה שאנו למדים את זה מהתורה גופא, כי בכלל נאמר "עפ"י שנים עדים יקום דבר" אבל בדיני נפשות כתוב "עפ"י שנים עדים יומת המת" ומהפסוק הראשון אפשר לנו ללמוד רק שהמה מקיימים את הדבר לפני בית דין, אבל עצם הקובעים של הדבר המה הדיינים, בעוד שבדיני נפשות - ובכלל זה גם כן מלקות - "כי מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא", - משמע שגם "יומת המת", ההוצאה לפועל, באה ג"כ אך ורק ע"י העדים152בשערי יושר (שער ז פרק ג) נחית לחילוק זה של לשונות הכתובים באופן אחר, וכתב דאדרבה, בדיני נפשות ליכא כלל קרא שהעדים הם ה'מקיימים' של הדבר, ואפשר דלגבי נפשות לא איברו סהדי אלא לשקרא ולא נצרכו עדים אלא לבירור, ורק אחר שלמדנו מ'יקום דבר' הנאמר בממון שצריכים עדים לקיומי ילפינן שהוא הדין בנפשות, עיין שם שהאריך. ובאמת כל דבריו שם (בפרק א) שהעדים נותנים כח לבית דין ל'קיומי' הם גם בדיני נפשות, וכפי שהוכיח שם בענין בית דין שראו באחד שהרג את הנפש שיש חילוק בין ראו ביום לראו בלילה. ולהסברו של הגהמ"ח אתי שפיר, כי הגם שבשני המקרים העדים נותנים את הכח לבית הדין, מכל מקום ב'נפשות' העדים העדים נחשבים כעושים ואילו בממונות הכח שניתן לבית דין הוא שבית הדין עצמו ייחשב כמבצע, ויש בענין זה להקל ולהחמיר.
ואמנם במקום אחר כתב השערי יושר (שם בפרק טו) שיש בחילוק זה גם נפק"מ להלכה ולבאר שיטת הבה"ג דעדים שראו כדרך המנאפים אינם אוסרים אשה על בעלה אף שמהני להרגו, שחלוק דין עדים ב'דבר שבערוה' מדין עדים לגבי 'דיני נפשות', דבעידי דבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים לקיומי, והוא נלמד מקרא דעל פי שנים עדים 'יקום דבר', ואומדנה זו של כדרך המנאפים לא מהני לאשויי עידי קיום. משא"כ בנפשות שלא נאמר רק על פי שני עדים 'יומת המת' לא בעינן רק עדים שיבררו את המעשה לפני ב"ד וסגי באומדנה זו כדי לחייבם מיתה.
ויש לדון אם סברת הגהמ"ח לחלק בין 'יקום דבר' של דיני ממונות למקיימי דבר של דיני נפשות תהני גם לסברת השערי יושר הנ"ל, וצ"ע..
ויש ליתן טעם בזה גם את דברי הגר"ח הלוי (על הש"ס אות שו) שבעדות ממון כל עד הוא דבר שלם על חצי דבר משא"כ בדיני נפשות שכל אחד אינו כלום בלא השני (ועיין בזה גם בשערי יושר שער ז פרק א), והיינו כנ"ל שבעדות ממון שהב"ד הם העושים והעדים אינם אלא נותני הכח לבי"ד לפעול, אפשר לומר שכל אחד מהעדים נותן חצי מהכח לבי"ד, משא"כ בעדות נפשות שהעדים הם העושים, אין משמעות לאחד בלא השני., נראה שאנו למדים את זה מהתורה גופא, כי בכלל נאמר "עפ"י שנים עדים יקום דבר" אבל בדיני נפשות כתוב "עפ"י שנים עדים יומת המת" ומהפסוק הראשון אפשר לנו ללמוד רק שהמה מקיימים את הדבר לפני בית דין, אבל עצם הקובעים של הדבר המה הדיינים, בעוד שבדיני נפשות - ובכלל זה גם כן מלקות - "כי מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא", - משמע שגם "יומת המת", ההוצאה לפועל, באה ג"כ אך ורק ע"י העדים152בשערי יושר (שער ז פרק ג) נחית לחילוק זה של לשונות הכתובים באופן אחר, וכתב דאדרבה, בדיני נפשות ליכא כלל קרא שהעדים הם ה'מקיימים' של הדבר, ואפשר דלגבי נפשות לא איברו סהדי אלא לשקרא ולא נצרכו עדים אלא לבירור, ורק אחר שלמדנו מ'יקום דבר' הנאמר בממון שצריכים עדים לקיומי ילפינן שהוא הדין בנפשות, עיין שם שהאריך. ובאמת כל דבריו שם (בפרק א) שהעדים נותנים כח לבית דין ל'קיומי' הם גם בדיני נפשות, וכפי שהוכיח שם בענין בית דין שראו באחד שהרג את הנפש שיש חילוק בין ראו ביום לראו בלילה. ולהסברו של הגהמ"ח אתי שפיר, כי הגם שבשני המקרים העדים נותנים את הכח לבית הדין, מכל מקום ב'נפשות' העדים העדים נחשבים כעושים ואילו בממונות הכח שניתן לבית דין הוא שבית הדין עצמו ייחשב כמבצע, ויש בענין זה להקל ולהחמיר.
ואמנם במקום אחר כתב השערי יושר (שם בפרק טו) שיש בחילוק זה גם נפק"מ להלכה ולבאר שיטת הבה"ג דעדים שראו כדרך המנאפים אינם אוסרים אשה על בעלה אף שמהני להרגו, שחלוק דין עדים ב'דבר שבערוה' מדין עדים לגבי 'דיני נפשות', דבעידי דבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים לקיומי, והוא נלמד מקרא דעל פי שנים עדים 'יקום דבר', ואומדנה זו של כדרך המנאפים לא מהני לאשויי עידי קיום. משא"כ בנפשות שלא נאמר רק על פי שני עדים 'יומת המת' לא בעינן רק עדים שיבררו את המעשה לפני ב"ד וסגי באומדנה זו כדי לחייבם מיתה.
ויש לדון אם סברת הגהמ"ח לחלק בין 'יקום דבר' של דיני ממונות למקיימי דבר של דיני נפשות תהני גם לסברת השערי יושר הנ"ל, וצ"ע..
1
ב׳ובקנס, שכאמור, יש מחלוקת, אם המציאות בעצמה מחייבת כבכל ממון ורק החידוש הוא שההודאה פוטרת או שזהו כמו בדיני נפשות שרק העדים מחייבים, נראה שהמחלוקת היא בזה, כי מצד אחד גם קנס הוא בכלל עונשין, והלשון קנס גופא מוכיח על זה שכל החיוב הוא כדי לקנוס את עושה העולה! ומצד השני הנה זה סוף סוף לא עונש בגוף אך בממון, וממילא יש ספק אם להכניס את זה בכלל של "עפ"י שנים עדים יקום דבר" כבכל דיני ממונות, או בכלל של "עפ"י שנים עדים יומת המת" שבזה נכללו כל העונשים וגם עונש קנס בכלל.
2