המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 32

א׳ויש הבדל בין דין ובין בית דין אף בדיני ממונות, ויש לפעמים שהדין הוא דין ובכ"ז אינם בכלל בית דין והנ"מ הוא בדברים שכאלה שהדין לבד לא מספיק אלא שצריכים דוקא לתפקיד של בית דין.

ב׳ועל יסוד הזה היא ההלכה של הרמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין (הלכה ו'), דבשנים לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מ"ראיה", אע"פ שבדיעבד דיניהם דין¹⁵³הנה הרמב"ם (שם פ"ב ה"י) כתב שבית דין שלם הוא רק בשלשה, ומכל מקום כתב שם שמותר ליחיד מומחה לדון מן התורה, ומדברי סופרים שלא ידון יחידי ושנים שדנו אין דיניהם דין. וכוונת קושייתו הוא כפי שהתבאר בספרו דרכי משה (דרכי הקנינים ש"א פ"ה) עפ"י דברי הרמ"א שבדיעבד דיניהם דין, ועל זה הקשה הקצות החושן (סימן ז סק"ו) א"כ אמאי לא אמרינן בזה לא תהא שמיעה גדולה מראיה. - מפני שכאמור, דין לחוד ובית דין לחוד, והכלל של "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" בא רק ע"י זה ששם בית דין נקרא עליהם, שבשביל כך המה שאני מכל אנשים דעלמא, שעל כולם להגיד את העדות שלהם לפני אחרים והמה לא זקוקים לזה! ושנים הדין שלהם דין בכל מה שנוגע להדין המופשט, אבל לא בכל מה שנוגע לתפקיד של בית-דין¹⁵⁴חילוק זה מבואר להדיא בלשון הרמב"ם שם (הלכה יא) "אחד שהיה מומחה לרבים וכו' הרי זה מותר לו 'לדון' יחידי אבל אינו חשוב 'בית דין'..

ג׳ועל יסוד זה באה גם כן ההלכה של הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין (הלכה י"ח) "יחיד שהוא מומחה לרבים, אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו הוא סמוך"¹⁵⁵וע"ע בטור (חו"מ סי' ג) שהרא"ש חולק בזה על הרמב"ם., שגם בזה בא ההבדל בין דין ובין בית דין והיחיד מומחה דינו דין, אבל בית דין לא נקרא, וההודאה לא נכנסת לסוג של דין אלא לסוג של בית דין, כי אין בזה משום פסק הלכה שנצטרך לזה את הדין, וכל ההבדל בין מודה בפני סתם אנשים ובין מודה בפני דיינים, אין ההבדל מפני שאלה האחרונים יודעים את פסק ההלכה אלא מפני ששם ב"ד נקרא עליהם ועל יחיד מומחה לא בא השם ב"ד, אע"פ שדינו דין כנ"ל¹⁵⁶עיי"ש בנתיה"מ (סי' ג סק"ג) בטעמו של הרמב"ם שהוא דלא כהש"ך מטעם שאין להם שם בית דין גרידא, דלפי זה גם לא יוכלו לקבל עדות [ואמנם כן כתב הש"ך (סי' מו סק"ע), וכן נקט הגהמ"ח לעיל בפשיטות]. ולכן מפרש הנתיה"מ שטעמו של הרמב"ם הוא משום ששנים שדנו או יחיד מומחה דין 'עדים' להם, ובאמת יכולים הם לקבל עדות אלא שכיון שדין עדים להם יש עליהם פסול של מפי כתבם, וכיון שכן אין להודאתו שנכתבה בפניהם דין שטר. וכל זה הוא שלא כהגדרת הגהמ"ח..

ד׳וע"י במדה א' (אות מ"ב) ג"כ בההבדל שבין דיין לבין ב"ד, שאם אין יכולים לדון לכתחילה, אז אין שם בית דין נקרא אליהם אפילו בדיעבד ובשביל כך אע"פ שלדעת הרמ"א אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין, בכל זאת פסק בח"מ סי' כ"ח (סעי' כ"ד) דגם בדיעבד אין קבלת עדות בלילה כי ההבדל הוא כנ"ל¹⁵⁷עיין שם במש"כ הגהמ"ח דוגמה נוספת לכך מדיני 'דיחוי' בקדשים. וע"ע במש"כ בספרו דרכי הקנינים (שם) שאף לדעות הסוברות שקבלת עדות אפילו בלילה – פסולה, ומכח אותה הלכה דלא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה בלילה, אפ"ה עיקר הנקודה היא כמש"נ כאן, דלענין קבלת עדות אם לא יהיה להם שם 'בית דין' יהיו נחשבים כ'עד מפי עד' (כמש"כ הקצוה"ח שם), וכל מה שנותן תוקף לקבלת העדות כדבר בפני עצמו הוא מה שיש עליהם שם בית דין, עיין שם..

ה׳ואמנם על זה הלא בנויה כל ההלכה של אין עד נעשה דיין בלילה, וכל ההבדל בין ביום ובין בלילה זהו רק מפני שביום מקבלים עדות ובלילה לא מקבלים עדות. ואין הכוונה במובן הפשוט. שיש בזה קבלת עדות ממש, כי ס"ס בדיינים שרואים שאינם צריכים להגדה, הרי ממילא אין גם צורך בקבלה. אלא המכוון הוא שמזה שאין מקבלים עדות בלילה אנו רואים שאין שם בית דין על הדיינים בלילה, וממילא אי אפשר להגיד אז "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" שזה נאמר רק כשהרואים המה בתפקידם של בית דין.

ו׳ואפשר להסביר עוד יותר, כי כל ההבדלים בין לכתחילה ובין דיעבד זה שייך רק בפעולה ולא בשמא, כלומר, בפעולה אפשר להגיד, שלכתחילה אסור לך לפעול אבל אם עבר ופעל הפעולה היא פעולה, אכן אי אפשר להגיד את זה בנוגע לשם ותואר, שלכתחילה אין לו השם הזה ובדיעבד, כן יש לו השם, והלכך כשאנו דנים ביכלתו לדון בלילה אפשר לנו להבדיל בין לכתחילה ובין בדיעבד, כי אנו דנים בזה על פעולות הדיון של הדיינים, אבל לענין קבלת עדות שכאן מה שבא בחשבון בעיקר זהו השם אם יש עליהם שם עדים או שם בית דין, בזה אי אפשר להבדיל בין לכתחילה ובין דיעבד¹⁵⁸ע"ע לעיל (סוף מדה א אות מב) במש"כ הגהמ"ח לדמות ענין זה לדיחוי בקדשים, לבאר מה שאפילו פסול לכתחילה או פסול דרבנן מקרי דחוי לענין דאורייתא, ד'שם דחוי' יש על זה גם בכה"ג ושוב הוי גם בדיעבד לענין שמו שנקבע עליו כיון שלענין 'שם הדבר' אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד..

ז׳ועוד דבר, כי בקבלת עדות שצריכים שם בית-דין על מקבלי עדות, הרי יש צורך בהשם הנ"ל לפני הקבלה, כמובן, ממילא לא שייך בזה כלל ענין של דיעבד שזהו בא רק אחרי הקבלה¹⁵⁹ובזה כתב שם הגהמ"ח (בדרכי הקנינים) ליישב את קושית הקצוה"ח (הנ"ל) על הב"ח (סימן ו) שפסק שב"ד שראו בשבת ויו"ט אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והקשו הש"ך והט"ז דהא הפסול הוא רק מדרבנן. וכתב על זה הגהמ"ח על פי יסודו כאן, שכל פסול של בית דין אף אם בדיעבד כשר, אין הכונה שבדיעבד יש עליהם שם בית דין אלא שבדיעבד הוו כמו שנים שדנו, שדיניהם דין למרות שאינם בית דין. וכיון שלענין לא תהא שמיעה גדולה מראיה מוכרחים אנו ל'בית דין' (כמבואר בהערה דלעיל) שוב מהני מה שפסולים לדון בשבת ויו"ט לאפקועי מהם שם בית דין, ודו"ק..