המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ל״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 33

א׳בין דיני ממונות לדיני נפשות יש עוד הבדל יסודי ועיקרי. בדיני ממונות האדם הוא נושא דין החיוב ובדיני נפשות האדם הוא נשוא דין החיוב.

ב׳כי בדיני ממונות עצם החיוב הוא בודאי על הבעל דין גופא, אלא שבמקרה כשהוא בעצמו לא ממלא את חיובו, אז הב"ד מכריחים אותו להוציא את חיובו מכח אל הפועל, וזה באמת יש גם כן בכל מצוות ועברות שבתורה, שבמצוות מכים אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים את המצוה; ובעברות על הב"ד לעשות הכל כדי להפרושי מאסורי. אלא ששם יש להכפיה רק מושג של שמירה על קיום התורה ובדיני ממונות יש לזה מושג משפטי כנ"ל¹⁶⁰והיינו כי גם אם נימא שבחיוב ממון עיקר הנדון הוא הממון המחוייב והשעבוד הגוף נובע מה'נשוא' שהוא הממון, ואינו דומה כלל למצוות אשר הוא מחוייב לעשותם, וגם אפשר עוד שבלי חיוב 'השבה' אין כלל שעבוד הגוף למעשה ההשבה, מכל מקום זה ודאי שעל ידי חוב הממון מצד עצמו יש לו שעבוד הגוף עכ"פ כדי לאפשר את גביית החוב, ושעבוד הגוף זה חיוב 'גברא' הוא ודומה לחיוב האדם בקיום המצוות ואינו דומה לעונש מיתה וכדומה שהוא דין המוטל על האדם כ'חפצא'.. לא כן בדיני נפשות, שם אין האדם הנידון נושא החיוב כי הוא אינו מחוייב בכל האופנים להמית את עצמו. ואם יתחמק, למשל, מעונש מיתה המוטל עליו, הוא נשאר רק בעל עברה מצד העברה שעליה היה נידון, אבל אין עליו עוד עברה מה שלא קויים בו החיוב מיתה, ומכאן ראיה שבזה להיפך הב"ד המה דוקא נושאי החיוב, שעליהם יש החיוב של "ובערת הרע מקרבך" והאדם הנענש הוא רק נשוא החיוב¹⁶¹ראה מה שצויין לעיל (אות כט) מהשרידי אש בדומה לחילוק זה. ובעיקר הדבר אם יש חיוב על אדם להמית את עצמו, וביותר מה שחידש הגהמ"ח שאדם שברח מעונש מיתה אין עליו תביעה (וחזר על דבריו לקמיה אות לד, וכן להלן מדה יד אות לד ומדה יח אות כז), הנה יעויין במשנה (סנהדרין פ"ז מ"ב) פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו, ובתפארת ישראל פירש דהיינו אם לא רצה לפתוח פיו מעצמו, אמנם בחו"ב (סנהדרין נב, א) כתב דאפשר שדוקא נקט משום שאסור למומת לסייע במיתתו. וע"ע בשושנים לדוד על המשניות (סנהדרין פ"ז) על הא דאיתא ברמב"ם 'והוא זורקו לתוך פיו' שכתב שבודאי הכונה על אחד העדים כי 'חלילה שהנדון יחבול בעצמו'. מאידך גיסא, יעויין בגליון רעק"א (מכות ה, א) שכתב גבי עדים שהוזמו קודם גמר דין, שמה שיודע האמת שהרג - לאו בר קטלא הוא דקודם גמר דין אין עליו חיוב להמית את עצמו, משמע שאחר גמר דין בודאי יש עליו חיוב להמית את עצמו (והנה יעויין בתוס' שבת ד, א שנקט לדבר פשוט שאם מתחייב מיתה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור עליו לרדות, ולכאורה קשה אמאי לא נימא שעשה תשובה ורוצה לקיים כל מילי דרבנן. אך אם נימא שהוא אינו חייב להמית את עצמו וכאן הלא מיירי קודם גמר דין, ממילא לא ישמע לנו שיש עליו היתר של פקוח נפש, וצ"ע). ועיין שם בחו"ב אם יש על הנתבע דינא מצד שכל ישראל מחוייבים להרגו מדין ובערת הרע מקרבך וגם הוא בכללם, עיי"ש אם שייך כלל ענין זה בהורג את עצמו (ולכאורה עכ"פ מחוייב להמציא את עצמו למיתה ולא לברוח, ובודאי שאין עליו היתר של פקוח נפש אחרי שנתחייב כבר בבית דין).
עוד דנו אם יש לאדם ענין כפרה ותשובה כשממית את עצמו, יעויין שטמ"ק כתובות (קג, ב) וחידושי מהרי"ט שם, שהכובס שהמית את עצמו משום שחילל שבת ונרצה לו לכפר עליו ע"ע בגליון רעק"א על השו"ע (יורה דעה סי' שמה) והגהות הרד"ל לקידושין (פא, ב).
ומכל מקום נראה שכל זה אינו ענין לנדון הגהמ"ח, כי גם אם הוא מחוייב להמית את עצמו או להמציא את עצמו לידי מיתה אכתי חילוק הגהמ"ח קיים, כי גם באופן זה עדיין הוא 'נשוא' הדין ולא 'נושאו', וחיובו נובע מחיוב כל ישראל לבער את הרע רק שנזדמן שה'רע' הוא - הוא עצמו, ואינו דומה לכל המצוות שהוא המחוייב בנטילת לולב ושאר חיובי מצוות. ודו"ק. וכן כתב הגהמ"ח להדיא להלן מדה יד (אות לד) עיין שם מה שהביא מהשערי יושר..

ג׳ובזה אפשר לתת עוד טעם לשבח בההבדל שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות, כי בדיני ממונות הדיינים המה מקימי הדבר, ובשביל כך כשיש להם אומדנא לא צריכים כלל לעדים, ובדיני נפשות העדים גופא המה המקיימי דבר ואפילו ע"י כל האומדנאות שבעולם לא יכולים לחייב מיתה. מפני שבדיני ממונות הב"ד לחוד והחיוב לחוד, וכמו שהעדים יכולים לחייב עפ"י ראייתם וידיעתם, ככה יכולים ג"כ הב"ד לחייב אפי ראייתם שזוהי "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" ועפ"י ידיעתם כשיש להם אומדנא. לא כן בדיני נפשות, שכאמור, הדיינים בעצמם המה נושאי החיוב הנה בזה עיקר "הקמת דבר" באה על הב"ד גופה שעליהם יועמד החיוב להקים את העונש, הנה הב"ד לא יכולים לחייב את עצמם, כי התורה אומרת "עפ"י שנים עדים יקום דבר", ובכן גם הקמת החיוב של הב"ד הנ"ל, דרושה ג"כ דוקא לעדים.