המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ל״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 35
א׳אכן, מחלוקת על נקודת זו הנ"ל אנו מוצאים גם בראשונים. וזו היא המחלוקת העתיקה אי תפיסת מועלת בספק אפילו במקום שהתופס טוען ברי והדינים עתיקים בזה.
1
ב׳כי באמת כל השקלא וטריא אי תפיסה מועלת אי לא, סובבת, כאשר כבר ביארנו169מדה ט אות יב., על הנקודה הזו: אם חזקת מרא קמא היא חזקה המכרעת ככל חזקות דמיעקרא או שזה רק מצד חזקת ממון, אבל אפילו אם אנו מניחים כהצד הראשון שזו היא הסברא של אלה הסוברים שתפיסה אינה מועלת170זה לשון הגהמ"ח שם דאם תפיסה אינה מועלת, אז חזקת מרא קמא היא חזקה המכרעת ככל החזקות ונפטר בעצם וכו' דהוקבע בעצם שזהו שלו, אבל אם תפיסה מועלת אז אפילו טרם שתפס לא הוקבע בעצם הדבר ששלו הוא, אלא שאי אפשר לקחת ממנו בפועל., עדיין יש לשאול הלא גם כל החזקות דמעיקרא הבאות בתור הכרעה אינן מכריעות רק למי שספק לו הדבר, וכאן כשתפס וטוען ברי הרי אין לו שום ספק ומה לו להתחשב עם החזקה דמעיקרא?
2
ג׳אך שוב אותו הספק, אם אנו מביטים בדיני ממונות מנקודת הבעל-דין או מנקודת הבית-דין, ובמקרה שיש ספק לבין דין ואין ספק להבעל דין איך להתנהג, ובזה היא המחלקת כשהתופס טוען ברי171וכוונתו, שאפילו למ"ד תפיסה בעלמא לא מהני והיינו שהחזקה היא חזקה המכרעת ואין כאן ספק, מכל מקום תפיסה בטענת ברי מהניא אם נלך אחר הבעל דין, כי כלפיו לא הועילה החזקה. והנה בודאי שגם לדברי הגהמ"ח יש לחלק בין הדברים, דאל"ה נמצא בהכרח שההולכים אחר ה'בית דין' וסוברים שלא מהני תפיסה יסברו כרב שהולכין בממון אחר הרוב, וזה בודאי אינו. וצ"ל דכל שאין דררא דממונא בודאי אזלינן בתר הבעל דין ולא מהני תפיסה, משא"כ כשיש דררא דממונא נהי שהוכרע דהמע"ה ועל ידי חזקה המכרעת, מכל מקום כאשר הוא תופס יש מקום לדון גם לפי בעל דין זה, ואכתי צ"ת., שאם אנו מביטים מנקודת הבעל דין ולו אין שום ספק תפיסתו מועלת אפילו אם חזקת מרא קמא היא חזקה המכריעה, אבל אם אנו מביטים מנקודת הב"ד ולהב"ד ספק הדבר וכבר הוכרע הספק ע"י חזקת מרא קמא שום אין התפיסה מועלת172ויש להסמיך לסברת הגהמ"ח את דברי הרא"ש (בבא מציעא פ"א סימן יג): "דכיון שהוא טוען ברי ומוחזק בה אין לנו כח להוציא מידו, אבל מי שהוא מסופק בדבר וכו' לא מהני תפיסתו לאפוקי מחזקת מרא קמא". וכן כתב בקוה"ס (כלל ב אות ה) שהטעם דמהני תפיסה בטענת ברי הוא על פי דברי הפני יהושע (המובאים לעיל) המיוסדים על דברי הרשב"א (קידושין סו, א) שכנגד טענת ברי לא מהני חזקה גם באיסורים והוא הדין בממונות. והוסיף הקוה"ס שאף שהרשב"א עצמו סבירא ליה דלא מהני תפיסה בטענת ברי, היינו משום שהוא מחלק בין איסורים לממונות, דבאיסורים אין הדבר נוגע אלא לו ובי"ד אין מזדקקים, משא"כ בדיני ממונות שהוא נוגע גם לחבירו בי"ד מזדקקים לדבר. והוא בדומה למש"כ הגהמ"ח (בסוף האות הקודמת) שמצד הב"ד מוטל להציל עשוק מיד עושקו ולכן יש להביט על הענין מנקודת מבטם, ודו"ק..
3