המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין מ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 40
א׳ואולי לזה גופא מכוון הרשב"א בביאורו על הגמרא הנ"ל שאמר "וי"ל דגבי ממון דאין לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה, דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא, דלעולם לא מקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר וכדאתקפתא מלתא למר זוטרי ורב אחא בסמוך, אלא דאתי כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, הלכך עריות דכתוב ביה דבר, ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הקשו לא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימו להו מלתא אלא במקיימי דבר"189דברי הרשב"א הנ"ל הם היסוד עליו יסד השערי יושר את משנתו בענין כחם של עדים (ראה שער ז פרק א באריכות)..
1
ב׳ולפי דרכנו נאמר בהסבר דבריו: כי בממון אנו רואים מהתורה גופא שיש בזה שני יסודות: א) "עפ"י שנים עדים יקום דבר". ב) "אשר יאמר כי הוא זה", שמזה אנו למדים שיש בדיני ממונות גם יסוד משפטי וגם יסוד מצותי.
2
ג׳כי זה כלל גדול שהיסוד המשפטי דורש דוקא שני עדים, ובשביל כך כל דיני נפשות, עונשין וקנסות שיש בהם רק יסוד משפטי טהור באים רק ע"י שני עדים דוקא, וזהו "עפ"י שני עדים יקום דבר"; ולהיפך היסוד של מצוה או כפרה הוא דוקא הידיעה וההודאה של מי שמחוייב במצוה או כפרה. כי כמו שעל משפט רק "עפ"י שנים עדים יקום דבר" כך אמר בכלל על מצוות עברות וכפרות "או הודע אליו חטאתו" ועל יסוד זה אנו אומרים "אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי וכו' – והכמים פוטרים" וכמו דמפרשינן בכריתות (י"ב ע"א) "משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישים אותו ועדים אין מחייבן אותו קרבן אם מכחישן" ועיין בב"מ (ג' ע"ב) "מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ובתוס' שם כי בקרבן יש רק יסוד של מצוה וכפרה ולא יסוד משפטי כדאמרינן בב"ק (מ' ע"א) חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן"190הנה בפשוטו הא דכתיב או 'הודע אליו חטאתו' הוא דין במסויים בקרבן, ואילו בשאר מצוות אם יהיה ידוע לבית דין על ידי עדים שלא קיים מצוה, שפיר יכפוהו (מדין כפיה על המצוות), ועיין באמת בשיעורי הגרש"ר שתמה על דמיון הגמ' בסוגיא שם ריש בבא מציעא דמה לפיו שכן מחייבו קרבן, שדין זה אינו שייך לנאמנות והוא דין במסויים בקרבן דבעינן שתהיה לו ידיעה, ואילו קוטב הסוגיא שם נסוב סביב כח נאמנות פיו אל מול כח הנאמנות של עדים.
אכן כהבנת הגהמ"ח כן מבואר ברמב"ן שם להדיא זה לשונו: "טעמא דמילתא משום דכיון דמילתא דנפשיה היא מהימן, דאי נמי לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו הילכך הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שעסק ודבר אין לו עם אדם", [ולשון זו שסיים בה היא מליצה מלשון הכתוב בשופטים (פרק יח פסוקים ז וכח)]. וכעי"ז כתב הרמב"ן ביבמות (פז, ב), ומבואר ברמב"ן דמהא שאין ממשכנין מוכח שאין הענין אלא בינו לשמים, אכן הא גופא קשיא מאי טעמא בשאר מצוות כופין אותו ואילו בחטאות ואשמות לא.
ובראשונים עמדו על זה, ועיין תוס' ר"ה (ו, א) שבאמת אין חילוק ביניהם ואם עבר זמנו ועובר על בל תאחר פשיטא שכופין אותו, אלא דהכא מיירי שרואים אותו מתעצל בהבאתו ובחטאות ואשמות לא חיישינן שבאמת יתעצל כיון שהוא מעוכב כפרה, ולפי זה אילו ידעינן בודאי שיתעכב בודאי היינו כופין אותו (וכן כתב להדיא הגר"ש שקופ בכתובות סוף סי' נז, ותמה על הריטב"א ריש מכות דמשמע מיניה דלא כן). מאידך גיסא מהרמב"ן הנ"ל ועוד ראשונים משמע שאינו מחוייב כלל, ועיין עוד בריטב"א (ריש מכות ב, ב) שכתב כן גם לענין כופר למ"ד כופרא כפרה. וראה גם בדברי הרמב"ן עה"ת (שמות כא, ל) לענין כופר שאם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לבית דין לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו (ולפי זה היה מקום לחלק בין 'כופין אותו' ל'ממשכנין', ועיין כתבי הגרי"ז (ערכין כא, א) אם דין ממשכנין הוא מדין כפיה או מדין גביה ואכמ"ל).
אך באמת אי אפשר לומר כן, כי הרמב"ן עצמו במלחמות (בבא קמא פרק דו"ה דף יח, א מדה"ר) כתב גם כן כדברי התוס', וכתב להדיא דלאחר ג"ר ממשכנין אותו וכופין נמי במילי ושוטי (דמשכון לבד לא מהני דבעינן שיאמר רוצה אני) וע"ע במשנה למלך (מעה"ק פי"ד הי"ז) שהביא את דברי הרמב"ן וכתב דלפי"ז מה דתנן אין ממשכנין אותו דוקא אם לא ניחא ליה בכפרה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ואנו יודעים שהוא חייב - כופין (עיי"ש מה שציין לתוס' בכריתות בדעת ר"מ ושבזה אין מחלוקת בין ר"מ לחכמים), ובאמת בדברי הרמב"ן משמע שגם כופים אותו לרצות בכפרה דאל"ה היה סגי במשכון, ואם משום שכל שאינו יודע מהחטא מקרי שאינו רוצה, אם כן מה מהני הכפיה אטו על ידי הכפיה ישנה את דעתו.
ואולי יש ליישב על פי דברי הראב"ד על תורת כהנים (ויקרא פרשה ה פרק ז), בביאור סברת אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שנאמר גבי קרבן, וזה לשונו: "כפרת אדם טובה היא לו הלכך על טובת עצמו מי נאמן להיישירו יותר ממנו, ואם הוא אומר שאין הטובה ראויה לו מי יוכל להביאה עליו על כרחו" (ועיי"ש אח"כ שכרך טעם זה גם עם חסרון וידוי), ולפי זה יש לומר דבכל הבאת חטאת ואשם איכא ב' מצוות, האחד חיובו בכפרה וזה דבר הנוגע בינו לבין עצמו משום שלא ניתן ענין זה אלא ל'טובתו', והשני הוא חיובו לשמים וזה איכלל במצוות ואיסורי בל תאחר. ומה שאין ממשכנין אותו אינו אלא לענין עצם הכפרה דבזה הוא הבעלים היחיד ואין לאדם עסק ודבר עמו אפילו לא לבית דין. משא"כ בנוגע לחיובו כלפי שמיא בזה אין הדבר מוטל רק עליו כי על בית הדין הוטל לדאוג שכל ישראל יקיימו את המצוות, וכיון שעבר הזמן של בל תאחר כייפינן ליה. ולפי"ז הוא הדין לשאר מצוות שאין זה 'טובתו' אלא 'חיובו' כלפי שמיא, ואכתי צ"ת..
אכן כהבנת הגהמ"ח כן מבואר ברמב"ן שם להדיא זה לשונו: "טעמא דמילתא משום דכיון דמילתא דנפשיה היא מהימן, דאי נמי לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו הילכך הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שעסק ודבר אין לו עם אדם", [ולשון זו שסיים בה היא מליצה מלשון הכתוב בשופטים (פרק יח פסוקים ז וכח)]. וכעי"ז כתב הרמב"ן ביבמות (פז, ב), ומבואר ברמב"ן דמהא שאין ממשכנין מוכח שאין הענין אלא בינו לשמים, אכן הא גופא קשיא מאי טעמא בשאר מצוות כופין אותו ואילו בחטאות ואשמות לא.
ובראשונים עמדו על זה, ועיין תוס' ר"ה (ו, א) שבאמת אין חילוק ביניהם ואם עבר זמנו ועובר על בל תאחר פשיטא שכופין אותו, אלא דהכא מיירי שרואים אותו מתעצל בהבאתו ובחטאות ואשמות לא חיישינן שבאמת יתעצל כיון שהוא מעוכב כפרה, ולפי זה אילו ידעינן בודאי שיתעכב בודאי היינו כופין אותו (וכן כתב להדיא הגר"ש שקופ בכתובות סוף סי' נז, ותמה על הריטב"א ריש מכות דמשמע מיניה דלא כן). מאידך גיסא מהרמב"ן הנ"ל ועוד ראשונים משמע שאינו מחוייב כלל, ועיין עוד בריטב"א (ריש מכות ב, ב) שכתב כן גם לענין כופר למ"ד כופרא כפרה. וראה גם בדברי הרמב"ן עה"ת (שמות כא, ל) לענין כופר שאם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לבית דין לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו (ולפי זה היה מקום לחלק בין 'כופין אותו' ל'ממשכנין', ועיין כתבי הגרי"ז (ערכין כא, א) אם דין ממשכנין הוא מדין כפיה או מדין גביה ואכמ"ל).
אך באמת אי אפשר לומר כן, כי הרמב"ן עצמו במלחמות (בבא קמא פרק דו"ה דף יח, א מדה"ר) כתב גם כן כדברי התוס', וכתב להדיא דלאחר ג"ר ממשכנין אותו וכופין נמי במילי ושוטי (דמשכון לבד לא מהני דבעינן שיאמר רוצה אני) וע"ע במשנה למלך (מעה"ק פי"ד הי"ז) שהביא את דברי הרמב"ן וכתב דלפי"ז מה דתנן אין ממשכנין אותו דוקא אם לא ניחא ליה בכפרה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ואנו יודעים שהוא חייב - כופין (עיי"ש מה שציין לתוס' בכריתות בדעת ר"מ ושבזה אין מחלוקת בין ר"מ לחכמים), ובאמת בדברי הרמב"ן משמע שגם כופים אותו לרצות בכפרה דאל"ה היה סגי במשכון, ואם משום שכל שאינו יודע מהחטא מקרי שאינו רוצה, אם כן מה מהני הכפיה אטו על ידי הכפיה ישנה את דעתו.
ואולי יש ליישב על פי דברי הראב"ד על תורת כהנים (ויקרא פרשה ה פרק ז), בביאור סברת אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שנאמר גבי קרבן, וזה לשונו: "כפרת אדם טובה היא לו הלכך על טובת עצמו מי נאמן להיישירו יותר ממנו, ואם הוא אומר שאין הטובה ראויה לו מי יוכל להביאה עליו על כרחו" (ועיי"ש אח"כ שכרך טעם זה גם עם חסרון וידוי), ולפי זה יש לומר דבכל הבאת חטאת ואשם איכא ב' מצוות, האחד חיובו בכפרה וזה דבר הנוגע בינו לבין עצמו משום שלא ניתן ענין זה אלא ל'טובתו', והשני הוא חיובו לשמים וזה איכלל במצוות ואיסורי בל תאחר. ומה שאין ממשכנין אותו אינו אלא לענין עצם הכפרה דבזה הוא הבעלים היחיד ואין לאדם עסק ודבר עמו אפילו לא לבית דין. משא"כ בנוגע לחיובו כלפי שמיא בזה אין הדבר מוטל רק עליו כי על בית הדין הוטל לדאוג שכל ישראל יקיימו את המצוות, וכיון שעבר הזמן של בל תאחר כייפינן ליה. ולפי"ז הוא הדין לשאר מצוות שאין זה 'טובתו' אלא 'חיובו' כלפי שמיא, ואכתי צ"ת..
3
ד׳בקיצור, עדות למשפטים ופיו למצוות, עברות וכפרות, כי במשפטים הב"ד קובעים וזה בא רק על קיום דבר של העדים, ובמצוות וכו' כל אחד אחראי לעצמו והוא בעצמו הקובע. וכלשון התורה גופא במשפטים "יקום דבר" ובמצוות וכו' "או הודע אליו".
4
ה׳ומנין אנו יודעים שבדיני ממונות יש שני היסודות יחד גם יסוד משפטי וגם יסוד מצותי כנ"ל? מהתורה גופא שבזה נאמרו שני הדברים יחד גם "עפ"י שנים עדים יקום דבר" וגם "אשר יאמר כי הוא זה". כלומר, שבזה משמשים גם עדים וגם פיו, ולא רק מההודאה אנו למדים את זה אך גם מהכפירה, כי אם אנו מחייבים על כפירה שבועה זהו ג"כ סימן שמלבד המשפט יש ג"כ המצוה שבדבר, שזאת אומרת שאם הוא יודע בעצמו שגם חייב הוא באמת מחוייב אע"פ שאין שום עדים בדבר, ובשביל זה באה השבועה לבחון אותו אם באמת הוא יודע שאיננו חייב ועל כן אין שבועה רק בדיני ממונות אבל לא בדיני נפשות עונשין וקנסות, כי שם כאמור יש רק צד משפטי לחוד191בפוסקים מבואר טעם אחר להא דאין חיוב שבועה בקנס, והוא, דכל שבועה היא כי היכי דלודי ובקנס אם יודה בלא"ה ייפטר, ראה טוש"ע (חו"מ סי' פז סעיף כו. ושם סי' שצט וסמ"ע שם סק"ג, וסי' ת סוף סעיף א), והוא מהרשב"א ב"ק (מא, ב).
ובאמת, הנה חיוב שבועה בנפשות או שאר עונשים שייך רק בעד אחד, ופשוט, וראה מהר"ם מינץ (סי' צג-א) שאפילו אם יהיה נפק"מ לענין ממון, וכגון במעשה שהובא לפניו בלאה שתבעה את שמעון ונתחייב שבועה, והיה עד אחד על שמעון שעבר עבירה ונפסל לשבועה ואם נכונים דבריו יהיה הדין משאיל"מ, שאין שמעון מחוייב להכחיש את העד, שלא חייבה התורה להשבע אלא בתביעת ממון, אבל לא כשעד אחד מעיד לפוסלו או לענין להכשיר לכהונה, עיין שם שהביא כמה ראיות על זה.
והיה מקום לומר בטעמא דמילתא שלא נאמרה שבועת עד אחד רק בממון ולא בעונשים או בפסול והכשר גברא, עפ"י הגדרות הגהמ"ח דלעיל ומה שנוסף שם בשם הגר"ח ששאני חיוב ממון הבא על ידי עדות, שכל עד מעיד על חצי דבר, ועל זה שייך לומר דעד אחד סגי עכ"פ לחיוב שבועה, משא"כ חיוב נפשות (וכן מלקות ושאר עונשים) דבעינן לב' עדים יחד וכ"א בלא השני לאו כלום הוא, ודו"ק.
אכן מצינו לאחד מהאחרונים שכתב שבעינן הלכה מיוחדת לכך שעד אחד אין מחייב שבועה בענינים שאינם ממון, ראה מהר"ם שיף (כתובות פז, ב) ויישב מה שכתב הרמב"ם (טוען ונטען פ"א ה"א) "מפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים ממון מחייבים שבועה, וכן למדו מפי השמועה שעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשמועה", מדכתב הרמב"ם ב"פ 'מפי השמועה' מוכח דב' הלכות הם, ואי לאו הלכתא בתרא הייתי אומר שאמנם אינו נאמן לאסור על בעלה בזנות או להעיד על קידושין, אבל היה מחייב את הבע"ד שבועה להכחישו. וע"ע שו"ת מחנה חיים (חו"מ ח"ב סימן ח) שדן בזה וכתב לחלק דהא דאין שבועת עד אחד בעונשים הוא משום שהעדות היא על 'גופו' ודין שבועה הוא רק אם העדות היא על 'ממונו', עיין שם.
מאידך, יעויין בשלטי הגבורים על המרדכי (בבא מציעא פ"ג אות ב) והוא מתשובת רב נטנרונאי גאון (חושן משפט סימן שמו) ששאלתם מי שהעיד עליו עד אחד בדבר עבירה וכו' או שהודה הוא על עצמו במקצת, מהו שישביעו אותו שלא עבר אותה עבירה וכו' מאי קאמור רבנן: אבל קם הוא לשבועה, בממונא אבל באיסורא לאו, ודינו מסור לשמים, או דילמא לא שנא. ואם תמצי לומר בממונא אין באיסורא לא, איסורא דאית ביה ממונא, כגון אונס ומפתה דבעי לשלומי קנס, משביעין אותו כי איכא עד אחד או לא. תשובה. כך הראונו מן השמים שאין משביעין על עבירה אלא על ממון - עבירה למה משביעין אותו, כבר מושבע מהר סיני. ואם תאמר גזל ופקדון נמי מושבע עליהם מהר סיני - ממון כיון שיש לו תובעין, אמרה תורה ישבע כדי להפיס דעתו של בעל פקדון וגזל ואבידה, עבירה, שבועה להפיס דעת מי. הילכך אין משביעין על עבירה, לא כשמודה מקצת ולא בעד אחד. ועיין שם מה שהביא לענין קנס. וע"ע במהר"ם מינץ דלעיל..
ובאמת, הנה חיוב שבועה בנפשות או שאר עונשים שייך רק בעד אחד, ופשוט, וראה מהר"ם מינץ (סי' צג-א) שאפילו אם יהיה נפק"מ לענין ממון, וכגון במעשה שהובא לפניו בלאה שתבעה את שמעון ונתחייב שבועה, והיה עד אחד על שמעון שעבר עבירה ונפסל לשבועה ואם נכונים דבריו יהיה הדין משאיל"מ, שאין שמעון מחוייב להכחיש את העד, שלא חייבה התורה להשבע אלא בתביעת ממון, אבל לא כשעד אחד מעיד לפוסלו או לענין להכשיר לכהונה, עיין שם שהביא כמה ראיות על זה.
והיה מקום לומר בטעמא דמילתא שלא נאמרה שבועת עד אחד רק בממון ולא בעונשים או בפסול והכשר גברא, עפ"י הגדרות הגהמ"ח דלעיל ומה שנוסף שם בשם הגר"ח ששאני חיוב ממון הבא על ידי עדות, שכל עד מעיד על חצי דבר, ועל זה שייך לומר דעד אחד סגי עכ"פ לחיוב שבועה, משא"כ חיוב נפשות (וכן מלקות ושאר עונשים) דבעינן לב' עדים יחד וכ"א בלא השני לאו כלום הוא, ודו"ק.
אכן מצינו לאחד מהאחרונים שכתב שבעינן הלכה מיוחדת לכך שעד אחד אין מחייב שבועה בענינים שאינם ממון, ראה מהר"ם שיף (כתובות פז, ב) ויישב מה שכתב הרמב"ם (טוען ונטען פ"א ה"א) "מפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים ממון מחייבים שבועה, וכן למדו מפי השמועה שעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשמועה", מדכתב הרמב"ם ב"פ 'מפי השמועה' מוכח דב' הלכות הם, ואי לאו הלכתא בתרא הייתי אומר שאמנם אינו נאמן לאסור על בעלה בזנות או להעיד על קידושין, אבל היה מחייב את הבע"ד שבועה להכחישו. וע"ע שו"ת מחנה חיים (חו"מ ח"ב סימן ח) שדן בזה וכתב לחלק דהא דאין שבועת עד אחד בעונשים הוא משום שהעדות היא על 'גופו' ודין שבועה הוא רק אם העדות היא על 'ממונו', עיין שם.
מאידך, יעויין בשלטי הגבורים על המרדכי (בבא מציעא פ"ג אות ב) והוא מתשובת רב נטנרונאי גאון (חושן משפט סימן שמו) ששאלתם מי שהעיד עליו עד אחד בדבר עבירה וכו' או שהודה הוא על עצמו במקצת, מהו שישביעו אותו שלא עבר אותה עבירה וכו' מאי קאמור רבנן: אבל קם הוא לשבועה, בממונא אבל באיסורא לאו, ודינו מסור לשמים, או דילמא לא שנא. ואם תמצי לומר בממונא אין באיסורא לא, איסורא דאית ביה ממונא, כגון אונס ומפתה דבעי לשלומי קנס, משביעין אותו כי איכא עד אחד או לא. תשובה. כך הראונו מן השמים שאין משביעין על עבירה אלא על ממון - עבירה למה משביעין אותו, כבר מושבע מהר סיני. ואם תאמר גזל ופקדון נמי מושבע עליהם מהר סיני - ממון כיון שיש לו תובעין, אמרה תורה ישבע כדי להפיס דעתו של בעל פקדון וגזל ואבידה, עבירה, שבועה להפיס דעת מי. הילכך אין משביעין על עבירה, לא כשמודה מקצת ולא בעד אחד. ועיין שם מה שהביא לענין קנס. וע"ע במהר"ם מינץ דלעיל..
5
ו׳ובקדושין שבהתורה אנו מוצאים בזה רק את היסוד של "יקום דבר" ולא את היסוד "אשר יאמר" זהו גופא סימן, שבהתהוות הקדושין יש רק יסוד משפטי לחוד, אם כאמור, אחרי שכבר נתהוה, ואנו דנים על איסורי אשת איש הנה זהו איסור ככל איסורין שבתורה.
6
ז׳וההבדל "התם לא חייבי לאחריני הכא חייבי לאחריני" הוא לנמק את הבדל התורה שבזה, כי עצם התהוות הקדושין לא נכנס לסוג מצוה, כי אין מצוה לחייב לאחריני אלא זהו סוג משפטי לחוד192כוונת הגהמ"ח ליישב מה שמקשים, תינח כשחב לאחריני כשאין חב לאחריני מדוע לא יהא נאמן, ותשובתו, ש'חב לאחריני' לא בא בתורת 'סיבה' אלא בתורת 'סימן', כי מה שבקידושין הוא 'חב לאחריני' מוכיח שהוא ענין משפטי. וכן הוא בחידושי הגר"ש שקופ גיטין (סימן ג) ושערי יושר (שם)..
7