המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין מ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 49

א׳²¹⁶לכאורה מיקומה הנכון של האות נמצא לעיל קודם ד"ה והגדרה זו וכו'.אכן עלינו עוד להוסיף, שהבחינה הזו איננה מספיקה עוד לגמרי, כי הרי עיקר התפסת הנדר הוא כקרבן וכהקדש, ושם הלא ג"כ לא ניתן להגבלות כמובן, ובכ"ז זהו המקור של "דבר הנדור", ואע"פ שבהקדש יש בעיקר איסור חתורה שלא המקדיש הוא המחזיק את האיסורים, אלא כחלה וכתרומה שהוא המקדיש עושה רק קריאת השם והאיסורים כבר חלים ממילא? אלא ההבדל הוא בזה, שבחלה ותרומה יש רק איסור, התורה, והאדם רק הביא את המציאות אבל לא את הדין שזה כבר בא ממילא כנ"ל, בעוד שבהקדש יש מלבד כל האיסורים, גם האיסור של "לא יחל דברו" כמבואר בנדה (מ"ו ע"ב)²¹⁷האחרונים תמהו מדוע לא הוזכרה גמ' זו ברמב"ם ובראשונים שכל העובר על הקדש עובר גם כן על איסור בל יחל, ראה: קהלות יעקב (אלגזי, תוספת דרבנן אות ח); שו"ת בית יצחק (יורה דעה ח"א סימן ק); התכתבות הבנין ציון עם הג"ר יוסף חיים פאלאק (מחבר הפי' מקור חיים על העקידה) בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' סא-סו). אכן, עיקר היסוד שבכל קדשים איכא בל יחל נמצא כבר בשטמ"ק לנדרים (ד, א), וע"ע שער המלך (הל' חמץ פ"ג הי"א); קובץ שיעורים (חלק ב סימן יח)., ובהאיסור הזה כמובן המקדיש הנהו לא רק הקובע את השם אלא גם כן הקובע את הדין, שכל הדין יוחזק על ידו שזהו "לא יחל דברו" איסור שדיבורו הוא יסודי ושרשו²¹⁸הנה בגמ' נחלקו במתפיס בבכור אם מקרי מתפיס בדבר האסור כיון דקדוש מאליו או שכיון שמצוה להקדישו מקרי דבר הנדור, ואמנם במחנ"א כתב דלכו"ע עובר בבל יחל וא"ש דברי הגהמ"ח, אך יעויין באחיעזר (ח"ג סי' סז) שדן אפי' למ"ד דהוי דבר הנדור אם עובר בכה"ג בבל יחל. וביותר יקשה למה שהעיר הגרי"ז (מובא בחי' הגר"ח על הש"ס, נדרים) דהמתפיס בבכור משמע אפילו בבכור שלא הקדישו (והאחרונים דנו בזה, ראה: לח"מ פ"א מהל' נדרים הט"ו; מחנה אפרים סי' י; שיעורי הגרש"ר נדרים סי' יב), וכתב דנקודת המחלוקת היא ב'מין הקדושה' אם קדושת בכור הוי מין קדושה שבא בנדר ובנדבה אף שלא הקדישו, ולפי"ד מבואר שאינו תלוי באיסור 'בל יחל'..