המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ה׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 5
א׳וממילא לא שייך בזה להגיד, אתי עשה ודחי לא תעשה, כמו כלאים בציצית, למשל, ששם ישנה המציאות של בגד שהאיסור כלאים בא עליו והעשה דוחה את האיסור וממילא הוא מקיים את המצוה של ציצית שישנה בבגד זה. אבל כאן, בגזל, יש לא רק איסור אלא המציאות איננה לגמרי, כי על מה שישנה בעלות של אחרים זוהי מציאות של אחרים, ולגבי אחר אין כלל המציאות הזו וכאילו אינה קיימת כלל28כוונת הגהמ"ח אינה ברורה, ואם כוונתו על מצוות שבעינן בהו ל'בעלות' מקיים המצוה (כבלולב וכדומה) ניחא, אלא שבכה"ג אין צריכים כלל לחידושו של הגהמ"ח דפשיטא שעדל"ת לא יהפוך את הלולב ל'לכם'. ואולי כוונתו למה שהבאנו מהגר"ש שקאפ (שער"י ש"ג פכ"ה וחי' נדרים סו"ס א) שאין אומרים עדל"ת במקום שמטרת האיסור לא תתוקן לגמרי, וכיון שבאיסור גזל ישנה מטרה גם שלא יופסד הנגזל לא שייך בזה עשה דוחה לא תעשה, אלא שכל זה אינו במשמעות סברת הגהמ"ח. ויותר נראה כוונת הגהמ"ח, שמש"כ לגבי 'אחר' כוונתו היא כלפי מקיים המצוה שלגביו כביכול אין את ה'חפצא' של המצוה, ואין בפניו 'מצה' או 'בגד' בשביל לקיים את המצוה. ולהגדרה זו של הגהמ"ח אי אפשר 'לקיים' מצוה בחפץ של חבירו, כיון שכלפיו אין כלל 'חפצא דמצוה'.
אכן ענין זה קשה מאוד בתרתי. חדא, כי אמנם אטו אם יקיים אדם מצוה בחפץ של חבירו האם לא יצא יד"ח (באם אין צריך 'לכם' ודין מהב"ע הוא רק דרבנן), וכן לאידך גיסא אטו נוכל לומר שלגבי בעל חוב יבוא עשה וידחה את הל"ת דפריעת בעל חוב, כי ביחס לחוב יש לו את ה'בגד' או את ה'מצה'.
אבל באמת נראה, ששתי סוגיות לפנינו. האחת היא עצם קיום המצוה, ולא בכל מקרה בעלות ממונית מונעת את 'קיום' המצוה. והשני הוא ה'אפשרות' או ה'זכות' לקיים מצוה בשל חבירו, דנהי שאם יעשה כן יקיים את המצוה, מכל מקום אין לו זכות לעשות כן וגם הוא מחוייב לשלם את חובו, כי באמת עיקר הסברא שבדבר שבממון לא שייך דיני מצוות אינם מצד הגדרת הגהמ"ח כאן אלא כפי שכתבו האחרונים (שצויינו לעיל) שאין לאדם זכות לקיים את המצוות באופן זה שהוא מפקיע את זכויות הממון של אחר, ועל האפשרות והזכות הזו ניתן לומר שכביכול אין לו מציאות של מצה או בגד בשביל לקיים את המצוה. ואולי לזה גופא נתכוין הגהמ"ח, וצ"ע.. וכן לענין ביטול שכפי שיתבאר אצלנו להלן29להלן אות פא והלאה באריכות (עיין שם)., כל מושג הביטול בא על הדין ולא על המציאות, שס"ס את המציאות אי אפשר לבטל, ולא שייך ביטול על קב חיטין שנתערב בעשרה קבין של חברו; וכמו שעצם מציאות קב החיטין הנ"ל לא נתבטל, ככה ג"כ הבעלות של הקב שזוהי ג"כ מציאות כנ"ל לא נתבטלה30לעיל הבאנו מהאחרונים שיש הסוברים שגם שם הבעלים פקע אלא שאת הממון אינו מפסיד, וזה אינו מותאם עם סברת הגהמ"ח כאן. אכן הגהמ"ח עמד על חילוק זה וכתב לקמן (אות צא והלאה, וכן במדה י"ג 'השלילה וההעדר' אות נא) שאם גם עצם המציאות של קב החטין יתבטל אבל ס"ס לא בטל השווי הממוני שבזה, עיין שם.. וכמובן שלא שייך להגיד בנוגע לפריעת בע"ח מצוה, שעוסק במצוה פטור מן המצוה כי הוא פטור רק מן המצוה אבל המציאות לא נשתנתה כלל על ידי כך31ואת חובו הוא צריך לשלם. וראה מש"נ בזה לעיל..
אכן ענין זה קשה מאוד בתרתי. חדא, כי אמנם אטו אם יקיים אדם מצוה בחפץ של חבירו האם לא יצא יד"ח (באם אין צריך 'לכם' ודין מהב"ע הוא רק דרבנן), וכן לאידך גיסא אטו נוכל לומר שלגבי בעל חוב יבוא עשה וידחה את הל"ת דפריעת בעל חוב, כי ביחס לחוב יש לו את ה'בגד' או את ה'מצה'.
אבל באמת נראה, ששתי סוגיות לפנינו. האחת היא עצם קיום המצוה, ולא בכל מקרה בעלות ממונית מונעת את 'קיום' המצוה. והשני הוא ה'אפשרות' או ה'זכות' לקיים מצוה בשל חבירו, דנהי שאם יעשה כן יקיים את המצוה, מכל מקום אין לו זכות לעשות כן וגם הוא מחוייב לשלם את חובו, כי באמת עיקר הסברא שבדבר שבממון לא שייך דיני מצוות אינם מצד הגדרת הגהמ"ח כאן אלא כפי שכתבו האחרונים (שצויינו לעיל) שאין לאדם זכות לקיים את המצוות באופן זה שהוא מפקיע את זכויות הממון של אחר, ועל האפשרות והזכות הזו ניתן לומר שכביכול אין לו מציאות של מצה או בגד בשביל לקיים את המצוה. ואולי לזה גופא נתכוין הגהמ"ח, וצ"ע.. וכן לענין ביטול שכפי שיתבאר אצלנו להלן29להלן אות פא והלאה באריכות (עיין שם)., כל מושג הביטול בא על הדין ולא על המציאות, שס"ס את המציאות אי אפשר לבטל, ולא שייך ביטול על קב חיטין שנתערב בעשרה קבין של חברו; וכמו שעצם מציאות קב החיטין הנ"ל לא נתבטל, ככה ג"כ הבעלות של הקב שזוהי ג"כ מציאות כנ"ל לא נתבטלה30לעיל הבאנו מהאחרונים שיש הסוברים שגם שם הבעלים פקע אלא שאת הממון אינו מפסיד, וזה אינו מותאם עם סברת הגהמ"ח כאן. אכן הגהמ"ח עמד על חילוק זה וכתב לקמן (אות צא והלאה, וכן במדה י"ג 'השלילה וההעדר' אות נא) שאם גם עצם המציאות של קב החטין יתבטל אבל ס"ס לא בטל השווי הממוני שבזה, עיין שם.. וכמובן שלא שייך להגיד בנוגע לפריעת בע"ח מצוה, שעוסק במצוה פטור מן המצוה כי הוא פטור רק מן המצוה אבל המציאות לא נשתנתה כלל על ידי כך31ואת חובו הוא צריך לשלם. וראה מש"נ בזה לעיל..
1
ב׳וככה ג"כ לא יקשה בה שמקשים האחרונים32ראה חי' הרי"מ (חו"מ סי' לט אות ג), שו"ת האלף לך שלמה (חו"מ סי' ח)., מדוע לא יהיה מותר לשלם חוב אף באיסורי-הנאה, כיון דפריעת בעל חוב מצוה - ומצוות לאו ליהנות נתנו? כי כאן אין ההנאה במצוה לבד אך במציאות גופה, וכמו ששנינו, שהנודר מן המעין אסור לטבול בימות החמה, (עי' בר"ן נדרים ט"ז ע"ב) משום שאע"פ שבמצות הטבילה אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו", אבל ס"ס ההנאה ממציאות הטבילה במעין, אסורה - הכי נמי33צ"ע מדוע הוצרך לכך הגהמ"ח, ובאמת שקושית האחרונים הנ"ל היא גם אליבא דהרשב"א המובא בר"ן שם שאפילו הנאת הגוף מותרת במצוה, כפי שכתב בשו"ת הא"ש הנ"ל, ועיי"ש שתירץ דל"ש בזה כלל מלל"נ כיון דמשתרשי ליה..
2
ג׳ואמנם רב פפא שסובר פריעת בעל חוב מצוה, מוסיף ג"כ "ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו". אבל כבר כתבנו במק"א34מדה א אות כה, עיין שם ובהערות., שהמכוון הוא שעל קטנים לא רק שאין המושג מצוה, אלא ג"כ אין המושג חיוב35כוונת הגהמ"ח למה שביארו האחרונים (עיין אבני נזר חו"מ סי' קפה) שיש חילוק בין ה'חוב' עצמו לחיוב התשלום שלו שהוא 'שעבוד הגוף' וחיוב זה אינו מוטל על הקטן הגם שהחוב קיים., מפני שלכל חיוב צריך להיות נושא החיוב, וקטנים אינם בכלל נושא החיוב. והראיה36ראית הגהמ"ח באה להוכיח שיש ענין משפטי בלא קשר למצוה ועבירה, ושהוצאת הגזילה מתחת יד הגזלן אינה מצד כפיה על קיום מצוותו אלא מהבחינה המשפטית שיש בזה, וזה שייך גם בקטן., שאם, למשל יגזול קטן איזו גזלה בודאי שמוציאין אנחנו מידו. ואם היינו באים בגזלה רק מצד האסור שבדבר הלא גם בקטן אוכל נבלות יש מ"ד שאין ב"ד מצווין להפרישו, ומכש"כ שאין זה דין דאורייתא, אלא שכאן אין אנו באים מצד האיסור שבדבר אלא מצד המשפט שיש בדבר, שזה מסור לבית-דין.
3
ד׳ואפילו אם נפרש ממה שאמר "פריעת בעל חוב מצוה" שהדברים כפשוטם שיש בזה רק מצוה לבד, אבל הלא רוב הראשונים סוברים שרב פפא סובר באמת שיעבודא לאו דאורייתא, ומי שסובר שיעבודא דאורייתא חולק על זה37ראה תוס' וראשונים כתובות (שם) וקידושין (יג, ב), ודלא כהרי"ף בבא בתרא (פג, א)., וע"כ עלינו לתת הגדרה שיש מושג שיעבוד בלי היסוד של פריעת בעל חוב מצוה, שזה אי אפשר רק על יסוד משפטי. ומזה גופא ראיה, שאין המשפט מסתעף מהמצוה אלא להיפך: המצוה מסתעפת מהמשפט, ואף שמי שלא מצווה על זה מצד המצוה שבדבר בכל זאת מחוייב מצד המשפטי שבדבר.
4
ה׳ולא נחלקו רק בנוגע לפריעת בעל חוב, אבל בנוגע לבעלות בכלל אין שום חולק בדבר, שמושג הבעלות קיים אף בלי המצוה שבדבר; ומוציאים את הגזלה מיד הגזלן אף אם לא עבר על העברה של לא תגזול, למשל חשו"ק שגזלו.
5
ו׳ומה"ט דבר מוסכם הוא דקנין דרבנן מועיל אף מדאורייתא וכמו כן אף קנין של מנהג הסוחרים מועיל מדאורייתא, כי, כאמור, הבעלות - ענין מציאותי, וכיון שזהו מנהג הסוחרים, זו גופא המציאות של בעלות, ויש על זה שוב האיסור של "לא תגזול" מדאורייתא38שני דינים אלו אינם מוסכמים. בענין קנין דרבנן אי מהני לדאורייתא, ראה בהרחבה שער המלך (הל' לולב); מחנה אפרים (משיכה סי' ב); קצוה"ח (קצד ס"ק ג-ד וסי' רלה סק"ד) ואבני מילואים (סי' כח ס"ק לג בסופו וסי' ל סק"ה); רעק"א (סי' רכא והיא תשובה מבנו); חת"ס (יו"ד סי' שיד); דבר אברהם (חלק א סימן א, באריכות); שערי יושר (שער ה פרק ט), שתלו זאת במח' ראשונים, והאחרונים האריכו בזה בספריהם אכמ"ל. גם הסוברים שמהני רבים מהם פירשו שהוא מדין הפקר ב"ד הפקר, ראה אבנ"מ וחת"ס ורעק"א שם וכן בקוב"ש (בבא בתרא אות תעב), ואכמ"ל.
ובענין סיטומתא, גם בזה כתבו חלק מהאחרונים בדעת ראשונים שהוא רק מדרבנן, ראה פת"ש (חו"מ סי' רא סק"א) שהוא מחלוקת הנתיה"מ (שם) והחת"ס (חו"מ סי' יב). וגם בזה פירשו רבים שסיטומתא מהני מצד גמירות דעת וזה עיקר הקנין, ואין ראיה מכאן לדברי הגהמ"ח.
אכן אי קשיא הא קשיא, כי להראשונים שסוברים שלא חל הקנין מדאורייתא (ואם קידש אינה מקודשת, ואינו יוצא יד"ח בד' מינים, וכן יש חיוב מעשרות וכו' וכו'), א"כ בהכרח גם לא הוי מטעם הפקר ב"ד הפקר, וקשה, מאי טעמא אין עובר על איסור לא תגזול, ולגבי לאו אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. וראה לשון האבני מילואים דקנין דרבנן בודאי מפיק מאיסור גזל אף דלא הוי שלו דאלת"ה א"כ כל קניני דרבנן נימא דגזול נינהו ועובר מן התורה בלא תגזול, אלא ודאי מפיק מאיסור גזל וכו', אלא שלא ביאר האבנ"מ טעם החילוק.
ועיין בזה בקה"י (יבמות סימן י), ויסוד הדברים איתא כבר בשערי יושר (שער ה פרק ט) ואמרי משה (סי' לז בהערה שבסופו), שיש כח ביד חכמים לתקן בדברים שבממון לנהוג כשל השני גם אם מדאורייתא נשאר הממון של הראשון. ולכאורה אינו מובן שכיון שהממון אינו 'שלו' א"כ בהכרח עובר על איסור גזל. ולפי הבנת הגהמ"ח שבעלות היא 'מציאות' ממש, לכאורה לא שייך כלל לדון את המציאות 'כלפי' דאורייתא ו'כלפי' דרבנן, שהרי עלינו להחליט סוף סוף למי שייך החפץ. ואולם אם נאמר שגם בעלות אינה 'מציאות' ממש אלא מציאות דינית, אלא שמציאות זו היא הסיבה לאיסור גזל, בזה יש לומר שהכח ביד חכמים הוא רק לגבי ההנהגה המשפטית ולא כלפי המציאות המשפטית, וממילא שההנהגה המשפטית היא הנוגעת לאיסור גזל ולכן היא תלויה בתקנת חכמים שהרי לזה יש להם כח. ומכל מקום לגבי דיני 'שלו' בכל התורה כולה הדבר תלוי בדאורייתא ובדרבנן.
אכן עיין בשערי יושר שם שביאר באופן אחר שחז"ל נתנו לזוכה את כח השימוש בחפץ (כביכול נתנו לו הבעלים רשות להשתמש שאין זה העברת בעלות אלא זכות שימוש), וכן משמעות האמרי משה (שם), ולפי"ז לא קשיא כלל. וראה מה שכתב הגהמ"ח במידה יד אות לז-מ בענין קנין דרבנן..
ובענין סיטומתא, גם בזה כתבו חלק מהאחרונים בדעת ראשונים שהוא רק מדרבנן, ראה פת"ש (חו"מ סי' רא סק"א) שהוא מחלוקת הנתיה"מ (שם) והחת"ס (חו"מ סי' יב). וגם בזה פירשו רבים שסיטומתא מהני מצד גמירות דעת וזה עיקר הקנין, ואין ראיה מכאן לדברי הגהמ"ח.
אכן אי קשיא הא קשיא, כי להראשונים שסוברים שלא חל הקנין מדאורייתא (ואם קידש אינה מקודשת, ואינו יוצא יד"ח בד' מינים, וכן יש חיוב מעשרות וכו' וכו'), א"כ בהכרח גם לא הוי מטעם הפקר ב"ד הפקר, וקשה, מאי טעמא אין עובר על איסור לא תגזול, ולגבי לאו אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. וראה לשון האבני מילואים דקנין דרבנן בודאי מפיק מאיסור גזל אף דלא הוי שלו דאלת"ה א"כ כל קניני דרבנן נימא דגזול נינהו ועובר מן התורה בלא תגזול, אלא ודאי מפיק מאיסור גזל וכו', אלא שלא ביאר האבנ"מ טעם החילוק.
ועיין בזה בקה"י (יבמות סימן י), ויסוד הדברים איתא כבר בשערי יושר (שער ה פרק ט) ואמרי משה (סי' לז בהערה שבסופו), שיש כח ביד חכמים לתקן בדברים שבממון לנהוג כשל השני גם אם מדאורייתא נשאר הממון של הראשון. ולכאורה אינו מובן שכיון שהממון אינו 'שלו' א"כ בהכרח עובר על איסור גזל. ולפי הבנת הגהמ"ח שבעלות היא 'מציאות' ממש, לכאורה לא שייך כלל לדון את המציאות 'כלפי' דאורייתא ו'כלפי' דרבנן, שהרי עלינו להחליט סוף סוף למי שייך החפץ. ואולם אם נאמר שגם בעלות אינה 'מציאות' ממש אלא מציאות דינית, אלא שמציאות זו היא הסיבה לאיסור גזל, בזה יש לומר שהכח ביד חכמים הוא רק לגבי ההנהגה המשפטית ולא כלפי המציאות המשפטית, וממילא שההנהגה המשפטית היא הנוגעת לאיסור גזל ולכן היא תלויה בתקנת חכמים שהרי לזה יש להם כח. ומכל מקום לגבי דיני 'שלו' בכל התורה כולה הדבר תלוי בדאורייתא ובדרבנן.
אכן עיין בשערי יושר שם שביאר באופן אחר שחז"ל נתנו לזוכה את כח השימוש בחפץ (כביכול נתנו לו הבעלים רשות להשתמש שאין זה העברת בעלות אלא זכות שימוש), וכן משמעות האמרי משה (שם), ולפי"ז לא קשיא כלל. וראה מה שכתב הגהמ"ח במידה יד אות לז-מ בענין קנין דרבנן..
6
ז׳וככה יש ג"כ הרבה דברים של "פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים" שזה גופא מראה על כך, שמושג מצוה ועברה לחוד ומושג המשפטים לחוד; ויש דברים שאין בהם מושג משפטי, אם כי במושג עברה כן נכללים39האחרונים דנו אם 'חייב בדיני שמים' הוא רק בגדר מצוה או דהוי גם חוב (ונפק"מ אפשרית היא אם מהני תפיסה, וכן אם נפסל לעדות), ועיין במה שכתב השערי יושר לחלק בכל זה (שער ה פרק טז) וע"ע בשיעורי הגרש"ר (סנהדרין עז, א)..
7