המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 3
א׳ועל כן אין אנו מוצאים כמעט אחרי התלמוד, אפילו בדורות הראשונים, שישתמשו במדת קל וחומר ממין השני, ללמד דבר מדבר על יסוד זה שאנו מוצאים שבאיזה ענין הקילה התורה בדבר המלמד יותר מבדבר הנלמד, כי אפשר שיש איזה טעם בין שני דברים שונים להקל בדבר אחד לעומת השני בפרט ידוע ולהחמיר בזה דוקא נגד השני בפרט אחר494עיקר סברא זו כתבו בכללי הפוסקים כדי לבאר מדוע מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ראה גופי הלכות (כללי אות מ כלל שכט), וכן מדוע אין עונשין מן הדין, ראה הליכות עולם (שם), ובהרחבה בגינת ורדים (להפרי מגדים, כלל א וכלל נ), בשם המדות אהרן (פ"ב חי"ג). ויש שכתבו ענין זה גם לנקודה זו של הגהמ"ח שאין לנו לדרוש ק"ו מעצמינו שמא תמצא שום פרכא, וציינו לדברי המהרש"א (קידושין ג, ב וסנהדרין סד, ב), וע"ע משמרות כהונה (סנהדרין שם)..
1
ב׳אכן, בקל וחומר ממין הראשון, על יסוד של מושכלות ראשונים, אנו מוצאים שאפילו האחרונים לא חדלו מלהשתמש בו495ראה גינת ורדים שם שאחר שהביא את הטעם של המדות אהרן הנ"ל לאין עונשין מן הדין משום שמא תימצא פירכא, שלפי"ז היה מקום לבאר מדוע במכה ומקלל אביו ואמו מצינו אזהרה בקל וחומר משום שהתורה ידעה שאין שום פירכא להשיב ולכן סמכה התורה על אותו ק"ו, משא"כ באחותו מאביו שהתורה ידעה שאפשר שיש פירכא (וצ"ע כוונתו) ולכן כתבה את האזהרה בפירוש. וכתב על כך הגינת ורדים זה לשונו: "ומיהו זה אינו, דודאי בכלל מאתים מנה ולית פירכא". ולכאורה הם אלו דברי הגהמ"ח כאן שבק"ו של סברא לא שייך פירכא. אכן, יש לחלק בין סברא דעלמא לסברת 'בכלל מאתים מנה', וע"ע בגינת ורדים (כלל ב וכלל מב), אם שייך פירכא בק"ו דבכלל מאתים מנה.
עוד יש לציין מה שמצינו לחלק מהאחרונים שכתבו סברא זו שאין לדרוש ק"ו מעצמנו שמא תמצא פירכא גם בקל וחומר של סברא, ראה פרי מגדים או"ח (סימן קסז משב"ז סק"י), שגם אם ק"ו דברכה לפניה הוא דאורייתא, מכל מקום בספק אינו מברך שמא יש פירכא. זאת ועוד, הלא עיקר הכלל של אין עונשין מן הדין אשר שם מצינו חשש זה (כדלעיל) נאמר על ק"ו של סברא, דבת אביו ואמו והתם הוא ק"ו של בכלל מאתים מנה שהוא יותר משאר סברא, וכפי שהקשה הפרמ"ג שם (ועיין שם בכלל א שמכח זה כתב דבעינן נמי לטעמים נוספים, אך עכ"פ צ"ע דזהו המקור לכלל זה)..
עוד יש לציין מה שמצינו לחלק מהאחרונים שכתבו סברא זו שאין לדרוש ק"ו מעצמנו שמא תמצא פירכא גם בקל וחומר של סברא, ראה פרי מגדים או"ח (סימן קסז משב"ז סק"י), שגם אם ק"ו דברכה לפניה הוא דאורייתא, מכל מקום בספק אינו מברך שמא יש פירכא. זאת ועוד, הלא עיקר הכלל של אין עונשין מן הדין אשר שם מצינו חשש זה (כדלעיל) נאמר על ק"ו של סברא, דבת אביו ואמו והתם הוא ק"ו של בכלל מאתים מנה שהוא יותר משאר סברא, וכפי שהקשה הפרמ"ג שם (ועיין שם בכלל א שמכח זה כתב דבעינן נמי לטעמים נוספים, אך עכ"פ צ"ע דזהו המקור לכלל זה)..
2
ג׳למשל, מהמושכל הראשון הנ"ל, שיותר קל לפעול פעולה שלילית מאשר לפעול פעולה חיובית, אנו מוצאים הרבה הלכות שנתחדשו גם אחר התלמוד496עיין יד מלאכי (אות ד' כלל קמד), שאין לדרוש דרשות בי"ג מדות לאחר חתימת התלמוד והביא בזה חבל נביאים הסוברים כן. ובפשוטו גם מדת קל וחומר הרי היא בכלל זה, ואע"פ שאדם דן אותה מעצמו ל"ש לדון אותה לאחר חתימת התלמוד, ולכאורה לפי המתבאר בהערות לעיל שגם ק"ו של סברא הוא אחד מי"ג מדות, גם ק"ו זה לא ניתן לידרש. ובהכרח שהראשונים לא כתבו זאת בתורת 'קל וחומר' אלא בתורת 'בכלל מאתים מנה' ו'גילוי מלתא' (וכבר חילקו האחרונים בין 'בכלל מאתים מנה' של אחותו שהוא שייך לדינא דקל וחומר, למקומות שאינו אפילו בגדר קל וחומר אלא בגדר גילוי מילתא), ודו"ק..
3
ד׳דוגמא לדבר: החדוש של הראשונים, שעד אחד לא רק שהוא מחייב שבועה, מה שמפורש במשנה ובגמרא, אלא ג"כ שהוא פוטר משבועה. ואת זה כבר למדו מסברא, שאם הוא יכול לחייב – על אחת כמה וכמה שהוא יכול לפטור (עיין ברא"ש ריש ב"מ בשם מהר"ם רוטנברג: "קו"ח הוא, איזה כח מרובה – כח המוחזק או כח שאין מוחזק? הוי אומר כח המוחזק, א"כ קו"ח הוא וכו'). וזהו על אותו יסוד של דברי האחים ליוסף "הן כסף אשר מצאנו" וכו'497בשו"ת שם אריה (סוף סימן ז) הקשה שנלמד מעד אחד גופיה בקל וחומר לרוב ומיגו וברי ושמא לחייב ולפטור (וציין גם לברית אברהם חו"מ סי' יד), ותירץ, שלא שייך לעשות כלל קל וחומר מעד אחד, שהוא חידוש התורה שנאמן כשנים, ומה שעשה מהר"ם מרוטנבורג קל וחומר זהו משום שהוא דן בענין זה גופא של עד אחד (ואכן החולקים עליו דחו את הק"ו בסברא דומה לזו, דמה לחיוב עד אחד שיתברר על ידי שבועה תאמר בעד המסייע שעדיין אפשר לברר בשבועה. עוד דנו האחרונים אם כחו של העד רק לעורר ספק או שיש לו כח בירור, וכן דנו אם פטור משבועה מקרי שקם לממון, אכמ"ל).
עוד יש לציין מש"כ השואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' נב ותליתאה ח"א סי' שצה) בשם הנודע ביהודה להקשות דמה קל וחומר הוא זה, הלא מוכח שכח השבועה גדול יותר מכח העד אחד, ואיך יהני עד אחד לפטור משבועה שכבר נתחייב בה (אך בזה גופא דני האחרונים אם אחרי שבועה פטורו הוא מצד בירור או מצד ספק והמע"ה), עיין בכל זה גם בשטמ"ק (שם) בשם הרשב"ץ; חי' רעק"א (שם ב' ע"ב); בית הלוי (ח"ג סי' לה); חי' ר' מאיר שמחה (ב"מ שם); חי' הגר"ח מטעלז (ריש בבא מציעא)..
עוד יש לציין מש"כ השואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' נב ותליתאה ח"א סי' שצה) בשם הנודע ביהודה להקשות דמה קל וחומר הוא זה, הלא מוכח שכח השבועה גדול יותר מכח העד אחד, ואיך יהני עד אחד לפטור משבועה שכבר נתחייב בה (אך בזה גופא דני האחרונים אם אחרי שבועה פטורו הוא מצד בירור או מצד ספק והמע"ה), עיין בכל זה גם בשטמ"ק (שם) בשם הרשב"ץ; חי' רעק"א (שם ב' ע"ב); בית הלוי (ח"ג סי' לה); חי' ר' מאיר שמחה (ב"מ שם); חי' הגר"ח מטעלז (ריש בבא מציעא)..
4