המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה ד׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 4
א׳ולעומת זה חדשו האחרונים את הכלל, שאונס רחמנא פטריה אמרינן, אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ואין הכוונה על פטור וחיוב ממש אלא הכוונה על שלילה וחיוב, שז. א. שכיון שהתורה מדברת באונס לענין שלילה, לשלול את התוצאות של פעולה הנעשית ע"י אונס, אי אפשר ללמוד מזה שע"י איזה אונס נביא לתוצאות חיוביות498ראה מש"כ הגהמ"ח במבוא לחלק א (פרק ה אות ח) "חיוב ושלילה - אין אנו מוצאים את המונחים האלה בראשונים זולת בספר המצוות (בשורש השמיני) שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה, אך ידוע שהספר נעתק מערבית ואם רצו להבדיל בין חיוב לשלילה היו משתמשים בההבדל שבין חיוב לפטור וככה אמרו אונס רחמנא פטריה אמרינן אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, שבאמת אין הכוונה לחיוב ולפטור ממש אלא המכוון הוא שהאונס מועיל רק בשלילה לבטל את התוצאות הצריכים לבוא מאיזה מעשה או אי מעשה שהוא באופן שהדבר נשאר כמו שחיה צריך להיות בלעדי המעשה או אי המעשה הנ"ל, אבל אי אפשר ע"י איזה דבר של אונס להביא לידי תוצאות חדשות".
ובהמשך שם הוסיף הגהמ"ח זה לשונו: "ואמנם החבדל בין חיוב ופטור באופן מציאותי ובין חיוב ושלילה באופן הגיוני הוא גדול מאד, דלפי אופן האחרון יוצא שלפעמים אפשר להשתמש באונס גם בנוגע לחיובים במקום שמקודם היה החיוב כנ"ל, ולפעמים אי אפשר להשתמש באונס גם בנוגע לעניני פטור במקום שמקודם היה מחוייב אלא שאנו רוצים להשתמש באונס כדי לחדש פטור כי אונס רחמנא פטריה, לפ"ז המכוון הוא שהאונס מבטל את ההתחדשות אבל לא מביא התחדשות בלי הבדל בין לחיוב ובין לפטור, וסיים שם שזוהי דוגמא מתאימה להראות איך שע"י ברור וקביעת המונחים התלמודיים יהא הרבה מעקשים למישור, וציין שהרבה האריך בזח בספרו דרכי משה (דה"ק ש"ה בגדרי תנאי ברירה ואונס). וכוונתו למש"כ שם (בפרק טו), עיין שם ולהלן (אות נה-נו).. ואמנם סמכו את דבריהם על הירושלמי בקדושין (פ"ג הל' ב') ש"אונסא כמאן דעביד לא אמרינן". אבל כל זאת רק האחרונים עשו מזה מושג כללי וזה ג"כ על יסוד של המושכל הראשון הנ"ל499עיין בש"ך (חו"מ סי' כא סק"ג), וציינו הגהמ"ח במבוא (שם) כראיה לכך שהמשמעות של 'חיוב ופטור' אצל הראשונים והפוסקים יכולה להתפרש כ'חיוב ושלילה', והנה הש"ך הנ"ל יסד כלל זה דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן ע"פ הירושלמי הנ"ל המובא בר"ן (קידושין כה, א מדה"ר). וכתב שהדבר תלוי בגמירות דעת, שכשאדם מתנה דבר לטובתו אינו מתחייב באונסו של זה, משא"כ כשאדם מתנה באופן שכיוון שלא יעבור הלה על התנאי ברצון. ולפי"ז אין הכרח שהחילוק הוא בין 'שלילה' ו'חיוב' אלא בגמירות דעת, והדמיון ל'אונס רחמנא פטריה' הוא בענין זה שגם הקב"ה לא חייב והעניש את מי שהיה אנוס. והאחרונים האריכו בכלל זה של 'אונס רחמנא חייביה לא אמרינן' ובגדרו, ראה מש"כ האחרונים בריש כתובות בענין אונס ביום אחרון, וראה גם מש"כ הגהמ"ח, (להלן אות נה-נו) בביאור ענין זה ושייכותו למדת 'חיוב ושלילה'..
ובהמשך שם הוסיף הגהמ"ח זה לשונו: "ואמנם החבדל בין חיוב ופטור באופן מציאותי ובין חיוב ושלילה באופן הגיוני הוא גדול מאד, דלפי אופן האחרון יוצא שלפעמים אפשר להשתמש באונס גם בנוגע לחיובים במקום שמקודם היה החיוב כנ"ל, ולפעמים אי אפשר להשתמש באונס גם בנוגע לעניני פטור במקום שמקודם היה מחוייב אלא שאנו רוצים להשתמש באונס כדי לחדש פטור כי אונס רחמנא פטריה, לפ"ז המכוון הוא שהאונס מבטל את ההתחדשות אבל לא מביא התחדשות בלי הבדל בין לחיוב ובין לפטור, וסיים שם שזוהי דוגמא מתאימה להראות איך שע"י ברור וקביעת המונחים התלמודיים יהא הרבה מעקשים למישור, וציין שהרבה האריך בזח בספרו דרכי משה (דה"ק ש"ה בגדרי תנאי ברירה ואונס). וכוונתו למש"כ שם (בפרק טו), עיין שם ולהלן (אות נה-נו).. ואמנם סמכו את דבריהם על הירושלמי בקדושין (פ"ג הל' ב') ש"אונסא כמאן דעביד לא אמרינן". אבל כל זאת רק האחרונים עשו מזה מושג כללי וזה ג"כ על יסוד של המושכל הראשון הנ"ל499עיין בש"ך (חו"מ סי' כא סק"ג), וציינו הגהמ"ח במבוא (שם) כראיה לכך שהמשמעות של 'חיוב ופטור' אצל הראשונים והפוסקים יכולה להתפרש כ'חיוב ושלילה', והנה הש"ך הנ"ל יסד כלל זה דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן ע"פ הירושלמי הנ"ל המובא בר"ן (קידושין כה, א מדה"ר). וכתב שהדבר תלוי בגמירות דעת, שכשאדם מתנה דבר לטובתו אינו מתחייב באונסו של זה, משא"כ כשאדם מתנה באופן שכיוון שלא יעבור הלה על התנאי ברצון. ולפי"ז אין הכרח שהחילוק הוא בין 'שלילה' ו'חיוב' אלא בגמירות דעת, והדמיון ל'אונס רחמנא פטריה' הוא בענין זה שגם הקב"ה לא חייב והעניש את מי שהיה אנוס. והאחרונים האריכו בכלל זה של 'אונס רחמנא חייביה לא אמרינן' ובגדרו, ראה מש"כ האחרונים בריש כתובות בענין אונס ביום אחרון, וראה גם מש"כ הגהמ"ח, (להלן אות נה-נו) בביאור ענין זה ושייכותו למדת 'חיוב ושלילה'..
1
ב׳או, למשל, הכלל של חז"ל, שרבנן יכולים לעקור דבר בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה, שז. א. שאע"פ שאנו מצווים על העשה כמו על הל"ת, אך כשעוברים על ל"ת עוקרים את הדבר בחיוב, וזה אי-אפשר להם לחכמים לתקן: לא כן כשעוברים על עשה זוהי רק עברה בשלילה ועל זה כוחם יפה, כשמוצאים לנכון, למיגדר מילתא500ראה בקובץ שיעורים (קונטרס דברי סופרים סימן ג) שחקר כמה חקירות בדין זה: א. מהו קום ועשה ושוא"ת, דיש לפרשו בשני פנים, אם הדבר תלוי בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת או באופן העבירה עליו, ולדוגמא וכו' וכן בראית פנים בעזרה ריקם גוף האיסור הוא שוא"ת מה שאינו מביא קרבן ואופן העבירה עליו הוא ע"י כניסתו בעזרה שהוא קו"ע וכו'. ב. באיכות העבירה אם על ידי עקירתם נעקר דין התורה לגמרי כגון כשפטרו סדין מציצית נעקרה מצות ציצית מסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה או דבאמת דין התורה במקומו עומד והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחר עקירתם אלא שהתורה נתנה להם רשות לצוות לנו שלא לקיים המצות במקום שיש להם טעם ע"ז. ג. טעמו של דין זה הא דמחלקינן בין קום ועשה לשוא"ת אם הדבר תלוי במדרגת חומר האיסור דקום עשה הוא דבר חמור ואין כח בידם לעוקרו ושוא"ת אינו חמור כ"כ ויש כח בידם לעוקרו, או דבאמת מצד עצמו אין חילוק כלל בין קו"ע לשוא"ת, והא דמפלגינן בינייהו הוא מטעם הנ"ל דדין התורה במקומו עומד ומה"ת הטלית חייבת בציצית גם לאחר עקירת חכמים וצריך להטיל בה ציצית ולעומת זה מצוה ג"כ מן התורה לשמוע לדברי חכמים שאסרו להטיל ציצית בסדין ושני הדינים האלו סותרים זה את זה וע"כ שוא"ת עדיף. וכתב שם שכל החקירות הללו תלויות זו בזו, עיין שם באריכות ומה שהשיב לו הגר"ח מבריסק על ראייותיו..
2
ג׳ועל אותו יסוד ממש חדשו הראשונים501עליות דרבינו יונה בבא בתרא (נד, ב וק, א) הובא בשטמ"ק שם. אמנם רבים מהראשונים סוברים שיש בכח הפקר ב"ד גם להקנות, ראה: רשב"א גיטין (לו, ב); ריב"ש (סימן שצט), וכן דייקו מראשונים נוספים (ראה רש"י גיטין כ, א, ורבינו פרץ ב"מ י, ב ואכמ"ל). וע"ע מחנה אפרים (משיכה סי' ב); מקור חיים (סי' תמח סק"ט); בית אפרים (חו"מ סי' ח ושם סי' סא שחזר בו); שו"ת רעק"א (סי' רכא); נחל יצחק (סי' ב וסי' לט). מה שאין אנו מוצאים מפורש בגמרא, כי אע"פ שהפקר ב"ד הפקר, כוחם יפה רק להפקיע את הבעלות, שזהו ג"כ ענין שלילי, אבל לא להכניס לרשות בעלות חדשה: שז. א. ג"כ שאין כוחם יפה בחיוב502וראה מה שציין הגהמ"ח לקמן (אות נא) בענין הפקר בית דין אם הוא 'בעצם' או רק 'בפועל' וציין למה שכתב במדה זו (מדה יד אות לז).. והאחרונים הוסיפו על כך, שזה תלוי במקור שממנו אנו לומדים שהפקר ב"ד הפקר: אם מהפסוק503עזרא י, ח. "וכל אשר לא יבוא יחרם כל רכושו" וכו', או מהכתוב504יהושע יט, נא. עיין גיטין לו, ב. "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן" וכו' שאם אנו למדים מהפסוק הראשון אי אפשר לנו לדעת את כוחם בשלילה – להפקיע את הבעלות ע"י החרמת הרכוש – וכל אחד יכול לזכות בזה מטעם זכיה בההפקר505כן כתב בים של שלמה (יבמות פ"י סי' יט) וקרבן נתנאל (גיטין פ"ד סקי"ג). וע"ע במה שהביא באריכות בשדי חמד (מערכת ה"א אות נט).: וזהו ג"כ מיוסד על המושכל הראשון שאין ללמוד תוצאות חיוביות מתוצאות שליליות.
3