המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה ה׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 5

א׳יוצא לנו איפוא מכל אלה כלל הגיוני שכזה:

ב׳כל תופעה שיכולה לשמש בתור סבה לחיובו של דבר בהכרח שהיא יכולה לשמש בתור סבה לשלילת הדבר, ואילו מאידך גיסא, אפשר ואפשר שהתופעה יכולה לשמש לשלילה הדבר אבל לא לחיובו של הדבר⁵⁰⁶אם כי חלקו השני של המשפט דבר מוכרח הוא, אמנם חלקו הראשון אינו מוכרח, ואפשר שתהיה גזירת הכתוב או אפילו סיבה הגיונית שתופעה מסויימת תהיה סיבה לחיוב למרות שלא תשמש סיבה לפטור, והדוגמא שנוקט הגהמ"ח לקמיה תוכיח, כי דעת רבים מהראשונים שאף שעד אחד מחייב שבועה מכל מקום אינו פוטר משבועה, ואם כי רבו האחרונים המסבירים שמעיקר דמילתא אין שייכות בין הדברים, מכל מקום יש שכתבו שגזירת הכתוב היא שעד אחד מחייב ולא מסייע. וראה בהערה לקמיה..

ג׳ובשביל כך, אם אנו מוצאים שעד אחד משמש בתור סבה לחייב שבועה בהכרח שיכול לשמש בתור סבה לפטור משבועה, וכדומה. אבל אם אנו מוצאים שאונס משמש, למשל, בתור סבה לשלילת התוצאות, של איזה דבר, אין ראיה מזה שזה יכול לשמש גם בתור סבה לחיובו של איזה דבר⁵⁰⁷ראה מה שנכתב בהערה הקודמת. ויש להוסיף עוד, שהרי גם לשיטות דעד המסייע פוטר, מכל מקום כתב הרא"ש (שם) שבמקום 'מתוך' אין עד המסייע פוטר משום שבכה"ג הוא קם לממון, הגם שלחייב שבועה הוא יכול גם באופן של 'מתוך', ויעויין בקובץ שיעורים (ח"ב סי' ז) הטעם בזה, אך יש לציין בזה את דברי הגהמ"ח עצמו (במדה ה אות ו) שכתב לבאר שיטה זו בחקירה אם עד המסייע מסלק את סיבת החיוב, או שסיבת החיוב נשארת אלא שאי אפשר להשביעו, ולכאורה לאור הגדרתו כאן, לא ייתכן שסיבת החיוב תשאר שהרי קל יותר למנוע חיוב מליצור אותו, וכיצד יהיה עדיף עד המחייב מעד המסייע..

ד׳ועל היסוד הזה אפשר להביא הרבה דוגמאות מ"החדושים" של האחרונים. ואסתפק בזה בדוגמא אחת לתרץ על היסוד הנ"ל הרבה סתירות בכלל של "דברים שבלב לא הוי דברים".

ה׳למשל, מקשים⁵⁰⁸משנה למלך (שקלים פ"ד ה"ו), ורמז לזה בשו"ת רע"א (קמא סי' כג). על הא דחיישינן לפעמים בהקדש של צבור "שמא לא מסרם יפה יפה", כמבואר בב"מ (קי"א ע"א) ואמאי – הא דברים שבלב לא הוי דברים, ואם בפה אומר שהוא מוסר לצבור, מה איכפת לן אם בלב הוא חושב אחרת? כמו כן מקשים⁵⁰⁹שו"ת רע"א (שם). על הא דעכו"ם פסול בכתיבת הגט אפילו כשישראל עומד על גבו ואומר בפירוש שהוא כותב לשמה, מטעם "דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד" – וג"כ הקושיא הא דברים שבלב לא הוי דברים? ומקשים⁵¹⁰שו"ת רע"א (שם), ועיין בנודע ביהודה (או"ח קמא סי' יח) שכתב דבביטול לא מהני מה שחושב בלבו כיון דהוי דברים שבלב, ולא הסכים לחלק בין לשון ביטול ללשון הפקר (וראה בהערה לקמיה). ג"כ על הר"ן בפ"ק דפסחים, שנותן טעם למה שהחמירו החכמים שצריכים בדיקה בחמץ, אע"פ שמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, מפני שאפשר שאע"פ שאומר בפירוש שהוא מבטל אין כוונתו באמת לכך, וגם כאן הקושיא: מאי איכפת לך אם חושב בלבו אחרת, והרי דברים שבלב לא הוי דברים?

ו׳ותירצתי את כל הסתירות הללו, שבכ"מ שאנו אומרים דברים שבלב לא הוי דברים, הוא לענין בטול תוצאות שקיומן באות דוקא ע"י פעולות ידועות, או לכה"פ ע"י איזה דבור בפה, כמו למשל, קנינים, קדושין, נדרים שבא ע"י דבור דוקא, או במעילה דבענין דוקא מעשה, כמו דכתבו בתוס' מעילה (כ"א ע"א), שגדר הדברים הוא שאין מחשבה שבלב מספיקה לשלול דברים שחיובם בא ע"י פעולה ודבור, וממילא מובן שדברים שכאלה שגם התוצאה החיובית שלהם באה ע"י מחשבה שבלב לבד – שם בודאי יכולה המחשבה לגרום ג"כ שלילת הדבר, כמו, למשל: הקדש, לשמה בגיטין, בטול בחמץ - שבכולם החיוב שבהם, כלומר: החלות של הדברים הללו באה ע"י מחשבה לבד: הקדש, הלא קי"ל שגמר בלבו, אע"פ שלא הוציא בשפתיו: ומחשבה לשמה ובטול חמץ – הלא דבר שאין צריך לומר שכל עיקרם הוא ע"י מחשבה לבד⁵¹¹בענין 'לשמה' בסתם ובגט כבר דנו הראשונים אם סגי במחשבה או בעינן דיבור דוקא, ראה רא"ש הלכות ספר תורה (סוף סי' ג) ואכמ"ל. ובענין ביטול חמץ ראה אמנם רמב"ן (ד, א) שכתב להדיא שמה שאמרו מבטלו בלבו היינו שאין צריך להוציאו בפיו, וביותר בר"ן (א, א מדה"ר) שהוכיח מכאן שביטול אינו מטעם הפקר דאי לאו הכי לא היה מהני בלבו כלל דדברים שבלב אינן דברים (ומוכח שאפילו כשאינו סותר לא הוו דברים, ועיין ברכת שמואל קידושין סי' א מש"כ). אמנם בריטב"א (ד, א) כתב דמבטלו בלבו לאו דוקא כיון דביטול מטעם הפקר לא מהני בלב אלא לאפוקי שאינו צריך להשמיע לאזנו (וכן הביא הר"ן שם דף ט, ב בשם יש מי שאומר). ובפשוטו הכל תלוי בגדר ביטול, ואדרבה, תירוץ הגהמ"ח לא יהני למ"ד דביטול מטעם הפקר (וכ"כ רעק"א שם), והר"ן כתב דבריו לשיטתו דביטול לאו מתורת הפקר הוא. אך ראה נודע ביהודה (שם) דגם בלשון ביטול לא יכול לחזור בו משום דהוי דברים שבלב.
ובעיקר הדבר, ראה בית יוסף (סי' תלד) שהביא מהירושלמי שאף שמדאורייתא סגי בביטול בלב מכל מקום מדרבנן תקנו להוציאו בפה דוקא, ויש לעיין לפי זה אם שייך תירוץ הגהמ"ח, וראה בהערה לקמיה., וא"כ שם אנו באים בקל וחומר אם התוצאות החיובית שלהם באות ע"י דברים שבלב לבד מכש"כ שהשלילה שבהם, לבטל את התוצאות של החלות, יכולה לבוא ע"י דברים שבלב לבד⁵¹²כן נראה כוונת רע"א בתירוצו שם, וראה בקובץ מוריה (שנה לד עמ' קנה) מה שכתב הגרח"ש ליבוביץ בשם זקינו הברכת שמואל שביאר יותר והוא ע"פ דברי הרע"א במקום אחר (שם סי' כט) שאף שגם תרומה מהני במחשבה, מכל מקום המחשבה הוי כמו מעשה ועיקר ההפרשה היא במעשה אלא שמהני במחשבה, משא"כ ביטול חמץ דעיקרו במחשבה. וכתב הברכ"ש לבאר דבתרומה אמרינן דדברים שבלב אינן דברים אף דמהני במחשבה ומטעם הנ"ל משא"כ ביטול חמץ (ולפי"ז אף שרבנן תקנו דביטול צריך אמירה, מ"מ עיקר החלות הוא במחשבה ומהני דברים שבלב לקלקל)..

ז׳ובאמת הר"ן בעצמו מדגיש את זה בטעמו הנ"ל שנתן לתקנת חכמים של בדיקת חמץ, באמרו: "לפי שבטול תלוי במחשבתם של בני אדם, ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאו בלבן לגמרי", כלומר: שכיון שכל הדבר מתהווה רק ע"י מחשבת הלב לבד, ממילא מתבטל הדבר נ"כ ע"י מחשבת הלב⁵¹³כן ציין הרעק"א שם שהר"ן נתכוין לזה. וע"ע שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו סוף אות ב) שבגירות כיון שעיקרה היא דברים שבלב בודאי הכל תלוי בלב ולא שייך בזה דברים שבלב, אך יעויין בבית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק אות ט) שאף שכתב כדבריו מכל מקום בטעם הדבר כתב שיש לחלק בין דבר שהוא בינו לחבירו דאמרינן ביה דברים שבלב לדבר שהוא בין אדם למקום שהעיקר הוא בלב. עוד הובא בשם החזון איש (שערי הימים הנוראים שער ז סקי"ח), שאדם האומר שמחל לחבירו על שפגע בו לא מהני המחילה אם לבו בל עמו, כיון שעיקר המחילה תלויה בלב..

ח׳בקצור: היסוד ההגיוני הנ"ל הוא כלל גדול בתורה.