המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה נ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 58
א׳בין הדברים שכוחם יפה רק בשלילה ולא בחיוב אפשר לחשוב גם את הכלל של בטול ברוב, שהאיסור נהפך להיות להיתר, כשההיתר הוא הרוב. אבל להיפך – כשהיסוד הוא הרוב – לא נימא שההיתר יהפך להיות לאיסור. ואם נתערב זית אחד של היתר בשני זיתים של איסור ולא אכל רק כזית מן התערובת – לא ילקה. ונהי שכל כזית מן התערובת אסורה באיסור תורה, אבל ס"ס לא נעשה לאיסור ממש. (עי' במנחת כהן בשער תערובות, והובא דבריו בפמ"ג בפתיחה להל' תערובות).
1
ב׳ויסוד הדבר הוא בזה, שסבת הבטול מועילה רק לשלילה ולא לחיוב, ואיסור הוא יסוד חיובי, אבל היתר הוא יסוד שלילי כלומר: כי כשאנו מסלקים את האיסור – מותר הדבר ממילא, אבל לא נימא להיפך – שע"י סלוק ההיתר נעשה ממילא איסור, כי כל דבר הוא ממילא מותר באין מציאות או פעולה האוסרת אותו: והבטול הוא סבה לשלילה, לסלק את האיסור וממילא נעשה היתר. אבל לא שייך לומר להיפך, שהבטול מסלק את ההיתר וממילא נעשה אסור, כנ"ל692וזה לשון הגר"י ענגיל בספרו ציונים לתורה (כלל יד): והנה בטעמא דהך מילתא מדוע איסור בטל בהיתר ואין היתר בטל באיסור כבר דיבר ז"ל ג"כ בזה. ולענד"נ דיש אל רוב כח רק לסלק שם אבל לא לתת שם, דכל דבר בעצמותו הרי היתר הוא ואין ענין ההיתר דבר נפרד מעצם הדבר כי כל דבר שלא אסרתו תורה הוא מותר מאליו שהרי לא הוצרכה תורה להתיר שום דבר, ורק הדברים שחידשה תורה ופירשה שהם אסורים נתחדש להם שם איסור מלבד עצם הדבר, וע"כ כאשר יתערב איסור ברוב היתר א"כ בהסתלק ממנו שם איסור ע"י הרוב ממילא הוא מותר ואין צריכין עוד אל ענין הרוב כלל כי כל דבר הוא מותר מעצמותו ומאיליו, משא"כ בהתערב היתר באיסור א"כ יצטרך הרוב לחדש אל ההיתר שם איסור כמוהו ולזה אין לרוב כח. דאין לומר דגם כאן יסלק ממנו שם היתר וממילא יותסר דז"א דענין ההיתר איננו שם כלל כדי שיסתלק כי הוא הוא עצם הדבר, ואין לך לומר רק שהרוב יחדש על העצם הנתערב שם איסור וזה אין בכח הרוב דו"ק היטב מאוד. עכ"ל. ועיין בספרו זה (כלל לט) הרחבה נוספת בענין זה (הו"ד לקמיה), וראה גם להלן (אות עב).. (וכבר דברנו על זה בה"מבוא" פרק ד')693וע"ע לעיל (מדה יא אות פה), ועיי"ש בהערות אסיפת רבים מהאחרונים הדנים בכל זה. והנה שם שייך הגהמ"ח ענין זה למדת 'דין' ו'מציאות' והיינו שאם ביטול הוא ענין 'מציאות' לא שייך לחלק בזה בין סילוק דין לבין החלת דין, משא"כ אם הוא 'דין' בעלמא (ובהערות שם צויינו דברי המשיג על הגהמ"ח). אך פשוט שאין חילוק זה בא במקום החילוק המתבקש ממדה זו, כי כאן הנדון הוא בתוצאה שהרי סוף סוף השפעת הביטול היא רק ל'שלילה' ולא ל'חיוב', ואילו שם הנדון הוא על סיבת הדבר מדוע ביטול הוא בשלילה ולא בחיוב, והתשובה היא – משום שהביטול הוא דין ולא מציאות..
2
ג׳וזהו ג"כ ההסבר במס' ביצה, דאמרינן שם בתמיהא: "הרי שנתערב לו קב חיטין בשל חברו ואכל הלה וחדי" והקשו בתוס' דהא בכל דוכתי דקאמר חד בתרי בטיל מצי למיפרך הכי?
3
ד׳אבל באמת גם הדין שממון לא בטיל, בנוי על היסוד הזה, שאין בכוחו של הבטול לפעול רק בשלילה ולא בחיוב, ובכל איסור כשאנו מסלקים את האיסור, נעשה ממילא היתר, כנ"ל. אבל בממון – בעלותו של ראובן ובעלותו של שמעון עומדות במדרגה אחת, וע"י הפקעת בעלותו של ראובן עדיין לא נכנס לתוך בעלותו של שמעון694מדבריו כאן מתבאר כי גם אם יועיל ביטול לסלק בעלותו של שמעון עדיין לא יחול עי"ז דין ממון ראובן. ולכאורה יש להעיר מה בכך שעדיין לא חל ממון ראובן על החיטים, מכל מקום די בזה שסר שם ממון שמעון בשביל שיאכל הלה וחדי. ועל כרחינו צריכים אנו לבוא למה שכתבו התוספות שעל ידי הביטול "לא פקע שם בעלים" והיינו דלא מהני מה שלא חל שם ראובן אלא בעינן גם שלא יפקע שם שמעון.
והביאור זה אפשר לפי מה שכתה הגהמ"ל גופיה לעיל (מדה יא אות ה) וכפי שצויין בהערה לעיל שהביטול בא על הדין ולא על המציאות ובעלות הוא ענין 'מציאותי' ולא שייך עליו ביטול. ולפי זה אתי שפיר, וראה במהר"ם בריסק (דרשות לחנוכה ושו"ת ח"ד סי' ד) שביאר כן וציין גם לדברי הבית אפרים בתשובה שכתב כן.
ועיי"ש שכתב בשם בנו להקשות דהא כל עניני בעלות הם מצד איסור לא תגזול, וע"ע בשו"ת שם אריה (סי' טז) שדן בזה ג"כ וכתב דאיסור גזל הוא מה שאסור לגזול ממון חבירו וכיון שהממון לא בטל גם איסור גזל לא בטיל, אך תשובה זו תהיה תלויה אולי במש"כ הגהמ"ח בהמשך מדה זו (אות צ) שחילק בין הממון גופא שנתבטל לבין השווי הממוני שלא נתבטל שהרי סו"ס יש כאן י"א קבין, והנפק"מ בזה אם יצטרך להשיב לו חיטין ממש או שיוכל לסלקו בדמים (ושם בהערות צויינו דברי האחרונים בזה). אכן לשיטת הגהמ"ח מעיקרא דמלתא קושיה זו אינה שהרי חזר וכפל שם כמה פעמים שענין בעלות הוא מציאות בפני עצמה ואינה תלויה באיסור לא תגזול.
אכן יותר נראה לבאר כוונת הגהמ"ח כמש"כ הר"י ענגיל בספרו ציונים לתורה (כלל לט) עיין שם שהרחיב הרבה במדה זו של סילוק ושלילה אל מול חיוב, ובתו"ד שם דן גם לגבי ביטול ממון וז"ל שם בתו"ד (ד"ה עי"ל בישוב קושית האב"מ) "דכל ביטול ברוב הרי ענינו רק שהרוב מבטל ומהפך את המיעוט להיות כמוהו כדי שיהיה השתוות ולא יהיה הרוב חלוק מן המיעוט כמ"ש האחרונים בארוכה, וע"כ בהתערב ממון מיעוט של שמעון ברוב של ראובן לא שייך לומר שיפעול הביטול שיהיה גם המיעוט של ראובן כדי שלא יהיה התנגדות בין הרוב והמיעוט, וזה דבענין השלו של ראובן ושל שמעין הרי יש מיצוע דמה שאינו של שמעון הרי עדיין אינו של ראובן רק דאינו של שמעון ולא של ראובן ושיעשה מה שהוא של שמעון של ראובן הרי צריך איפוא ב' דברים אחד שיעשה אינו של שמעון ב' שיעשה של ראובן והדבר הב' א"א שיעשה רק אחרי העשות הדבר הא', דכיון דעתה הוא של שמעון הרי צריך תחלה להתבטל זה ולהעשות אינו של שמעון ועדיין אינו של ראובן מכח זה, דמה שאינו של שמעון הרי אינו של ראובן ממילא רק שאינו לא של שמעון ולא של ראובן, וע"כ צריך אח"כ להעשות הדבר הב' שיעשה של ראובן. ואפי' יופעלו ב' הדברים האלה כאחת בזמן מ"מ בטבע עכ"פ הא' קודם אל הב' וקדימת טבע שדבר קדום לדבר בטבע הרי הוא ג"כ כקדימה בזמן כמבואר בס' ביאור מלות הגיון להרמב"ם (וראה בזה מש"כ הגהמ"ח בהרחבה במדת סבה ומסובב - מדה א), וע"כ א"א כאן אל הרוב לפעול הביטול כיון דכל כח פעלו הביטול הוא רק כדי שישתוה המיעוט אליו, ואילו כאן שצריך שיפעיל תחלה האינו של שמעון היינו סילוק שם בעלים דשמעון ובזה הא עדיין אינו שוה אליו כיון דהוא של ראובן ואילו המיעוט אינו של ראובן וישתוה המיעוט אליו רק אחרי פעלו פעולה הב' לעשותו של ראובן, וע"כ א"א אל הרוב להתחיל לפעול הביטול כלל כיון דמתחלה צריך לו לפעול פעולה הא' היינו סלוק בעלים דשמעון ואין בכחו לפעול זה כלל כיון דכל כח פעלו רק מפאת ההשתוות, ואילו בפעולה זאת הרי אין השתוות עדיין וע"כ אין בכחו להתחיל לפעול כלל ואין מתחיל להתנתק כלל שם בעלים דשמעון דאין לו עבור מה להתנתק כיון דהביטול דרוב א"א לו שיפעול זה דכח פעולת הביטול הרי הוא רק מפאת השתוות המיעוט אליו, ואילו בניתוק זה הרי אין פועל השתוות. ורק בתערובת מיעוט איסור ברוב היתר דהיתר אינו שם חיוביי כלל רק שאינו איסור היינו כל שלא אסרתו תורה הרי ממילא הוא מותר שהרי לא הוצרכה תורה להתיר שום דבר ולא אמרה התורה שהכל מותר רק פירטה ופירשה שהדברים הללו והללו אסורין ואין עניין ההיתר רק שדבר זה לא אסרתו תורה וע"כ שמו רק שאינו אסור וא"כ שם הרוב איפוא שאי אסור ושם המיעוט שהוא אסור ובהתבטל שם אסור מן המיעוט ונעשה אינו אסור הרי הוא מיד כמו הרוב ולכן שפיר אמרי' ביטול, ומשא"כ בממון דבין של שמעון ושל ראובן הרי יש מיצוע אינו של שמעון ואינו של ראובן לכן שפיר אין מתחיל ביטול כלל וכנ"ל, ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים. עכ"ל הציונים לתורה, עיי"ש עוד, ועיין להלן (אות עב).. כי אמנם עצם הלשון "בטול" אומר על שלילה, שזה מביא תמיד לידי בטול ולא לידי קיום.
והביאור זה אפשר לפי מה שכתה הגהמ"ל גופיה לעיל (מדה יא אות ה) וכפי שצויין בהערה לעיל שהביטול בא על הדין ולא על המציאות ובעלות הוא ענין 'מציאותי' ולא שייך עליו ביטול. ולפי זה אתי שפיר, וראה במהר"ם בריסק (דרשות לחנוכה ושו"ת ח"ד סי' ד) שביאר כן וציין גם לדברי הבית אפרים בתשובה שכתב כן.
ועיי"ש שכתב בשם בנו להקשות דהא כל עניני בעלות הם מצד איסור לא תגזול, וע"ע בשו"ת שם אריה (סי' טז) שדן בזה ג"כ וכתב דאיסור גזל הוא מה שאסור לגזול ממון חבירו וכיון שהממון לא בטל גם איסור גזל לא בטיל, אך תשובה זו תהיה תלויה אולי במש"כ הגהמ"ח בהמשך מדה זו (אות צ) שחילק בין הממון גופא שנתבטל לבין השווי הממוני שלא נתבטל שהרי סו"ס יש כאן י"א קבין, והנפק"מ בזה אם יצטרך להשיב לו חיטין ממש או שיוכל לסלקו בדמים (ושם בהערות צויינו דברי האחרונים בזה). אכן לשיטת הגהמ"ח מעיקרא דמלתא קושיה זו אינה שהרי חזר וכפל שם כמה פעמים שענין בעלות הוא מציאות בפני עצמה ואינה תלויה באיסור לא תגזול.
אכן יותר נראה לבאר כוונת הגהמ"ח כמש"כ הר"י ענגיל בספרו ציונים לתורה (כלל לט) עיין שם שהרחיב הרבה במדה זו של סילוק ושלילה אל מול חיוב, ובתו"ד שם דן גם לגבי ביטול ממון וז"ל שם בתו"ד (ד"ה עי"ל בישוב קושית האב"מ) "דכל ביטול ברוב הרי ענינו רק שהרוב מבטל ומהפך את המיעוט להיות כמוהו כדי שיהיה השתוות ולא יהיה הרוב חלוק מן המיעוט כמ"ש האחרונים בארוכה, וע"כ בהתערב ממון מיעוט של שמעון ברוב של ראובן לא שייך לומר שיפעול הביטול שיהיה גם המיעוט של ראובן כדי שלא יהיה התנגדות בין הרוב והמיעוט, וזה דבענין השלו של ראובן ושל שמעין הרי יש מיצוע דמה שאינו של שמעון הרי עדיין אינו של ראובן רק דאינו של שמעון ולא של ראובן ושיעשה מה שהוא של שמעון של ראובן הרי צריך איפוא ב' דברים אחד שיעשה אינו של שמעון ב' שיעשה של ראובן והדבר הב' א"א שיעשה רק אחרי העשות הדבר הא', דכיון דעתה הוא של שמעון הרי צריך תחלה להתבטל זה ולהעשות אינו של שמעון ועדיין אינו של ראובן מכח זה, דמה שאינו של שמעון הרי אינו של ראובן ממילא רק שאינו לא של שמעון ולא של ראובן, וע"כ צריך אח"כ להעשות הדבר הב' שיעשה של ראובן. ואפי' יופעלו ב' הדברים האלה כאחת בזמן מ"מ בטבע עכ"פ הא' קודם אל הב' וקדימת טבע שדבר קדום לדבר בטבע הרי הוא ג"כ כקדימה בזמן כמבואר בס' ביאור מלות הגיון להרמב"ם (וראה בזה מש"כ הגהמ"ח בהרחבה במדת סבה ומסובב - מדה א), וע"כ א"א כאן אל הרוב לפעול הביטול כיון דכל כח פעלו הביטול הוא רק כדי שישתוה המיעוט אליו, ואילו כאן שצריך שיפעיל תחלה האינו של שמעון היינו סילוק שם בעלים דשמעון ובזה הא עדיין אינו שוה אליו כיון דהוא של ראובן ואילו המיעוט אינו של ראובן וישתוה המיעוט אליו רק אחרי פעלו פעולה הב' לעשותו של ראובן, וע"כ א"א אל הרוב להתחיל לפעול הביטול כלל כיון דמתחלה צריך לו לפעול פעולה הא' היינו סלוק בעלים דשמעון ואין בכחו לפעול זה כלל כיון דכל כח פעלו רק מפאת ההשתוות, ואילו בפעולה זאת הרי אין השתוות עדיין וע"כ אין בכחו להתחיל לפעול כלל ואין מתחיל להתנתק כלל שם בעלים דשמעון דאין לו עבור מה להתנתק כיון דהביטול דרוב א"א לו שיפעול זה דכח פעולת הביטול הרי הוא רק מפאת השתוות המיעוט אליו, ואילו בניתוק זה הרי אין פועל השתוות. ורק בתערובת מיעוט איסור ברוב היתר דהיתר אינו שם חיוביי כלל רק שאינו איסור היינו כל שלא אסרתו תורה הרי ממילא הוא מותר שהרי לא הוצרכה תורה להתיר שום דבר ולא אמרה התורה שהכל מותר רק פירטה ופירשה שהדברים הללו והללו אסורין ואין עניין ההיתר רק שדבר זה לא אסרתו תורה וע"כ שמו רק שאינו אסור וא"כ שם הרוב איפוא שאי אסור ושם המיעוט שהוא אסור ובהתבטל שם אסור מן המיעוט ונעשה אינו אסור הרי הוא מיד כמו הרוב ולכן שפיר אמרי' ביטול, ומשא"כ בממון דבין של שמעון ושל ראובן הרי יש מיצוע אינו של שמעון ואינו של ראובן לכן שפיר אין מתחיל ביטול כלל וכנ"ל, ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים. עכ"ל הציונים לתורה, עיי"ש עוד, ועיין להלן (אות עב).. כי אמנם עצם הלשון "בטול" אומר על שלילה, שזה מביא תמיד לידי בטול ולא לידי קיום.
4
ה׳ובזה יש לישב קושית הש"ש695ש"ו פ"ד., שמקשה על דברי התוס' במעילה (כ"א ע"ב) שמקשים על המשנה שמה "נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה – מעל" – ומקשים "תימא ולבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה?" ומקשה בס' ש"ש הנ"ל, דקארי לה מאי קארי לה, הא כלל הוא שממונא בממונא לא בטיל? אבל לפ"ד אתי שפיר, דבקדשים גם בממונא יש אותו הגדר של איסור, דע"י סילוק האיסור נעשה ממילא היתר, כך הוא ג"כ בקדשים, דע"י סילוק הקדשים נעשה ממילא חולין696ראה מערכת הקנינים (סי' יז) שכתב ג"כ בדרך זו אלא שהוסיף שאפילו אם הממון עצמו לא בטל (שיכול לברר איזה ממון שירצה) מכל מקום מצד האיסור בטל ברוב. ויצויין עוד מה שכתבו בשם הגר"י סלנט (קדוש ישראל יורה דעה) לדון אם להתיר איסור רבית בבנקים של עכו"ם משום שאף שהממון לא בטל איסור רבית בטל., ויחס הקדשים לגבי חולין הוא ג"כ יחס של חיוב כלפי שלילה, שבהסתלקות הקדשים נעשה ממילא חולין אבל לא נעשה קדשים ע"י הסתלקות חולין. וגם שם יהיה הדין כך, שקדשים המעורבין בחולין, הקדשים גופא נהפכים להיות לחולין, אבל לא נימא להיפך, שחולין שנתערבו בקדשים שהחולין יהפכו לקדשים.
5
ו׳ובזה אפשר להסביר את הדין של "אין הולכין בממון אחרי הרוב", כי כיון שאין הרוב פועל רק בשלילה, לבטל את המיעוט, אבל לא בחיוב, כנ"ל, הנה ממילא מובן שזה יכול רק לגרום לפטור, שז. א. שהחיוב נשלל וממילא הוא פטור, אבל לא לחיוב, כי כל חיוב הוא מושג חיובי, כמובן.
6
ז׳ומובן שבזה מסולקת קושית התוס' בב"ק (כ"ז ב') שהולכין אחרי הרוב גם לחייב ממון, כי שם הבטול של המיעוט הוא ג"כ רק בשלילה, שדעת המיעוט מתבטלת וממילא דעת הרבים קיימת, משא"כ לענין "כדא וחביתא" או ב"רדיא ושחיטא", ששם לא שייך בטול של אלה האנשים שקוראים לכדא חביתא – ולחביתא כדא כמובן, אלא שהדיון הוא ברוב ומיעוט, לענין בטול הדין של המיעוט בדין של הרוב, הנה לא שייך זה רק בנוגע לפטור, שאנו מבטלים את החיוב וממילא הוא פטור, אבל לא בנוגע לחיוב, כי גם אם אנו מבטלים את הפטור עדיין אין זה אומר חיוב697דברי הגהמ"ח נראים כמחודשים, הלא בנדון רובא לרדיא אין אנו באים מצד ביטול הדין. ובשלמא לענין סנהדרין שם ניתן לומר שדעת המיעוט כמי שאינה (אם מטעם ביטוןל ואם מטעם רובו ככולו ואכמ"ל במה שדנו האחרונים), וע"כ גם אם תחילת הנדון הוא מצד 'כל דפריש' מכל מקום סוף הנדון הוא בקביעת ההלכה, וממילא שאנו דנים רק את פסק בית הדין ופסק זה אחד הוא ומשקף רק את דעת הרוב, משא"כ הנדון של רובא לרדיא וכדומה, אינו שייך כלל ל'ביטול' אלא לסוגית הלך אחר הרוב, ושם אין הנדון מצד ביטול דעת האנשים אלא שאנו דנים אם אותו אדם הוא מאלו שקנו לרדיא או לשחיטה. ועיין בתומים (תקפו כהן סי' קכג-קכד), ואכמ"ל.
וגם למש"כ האחרונים שיסוד ביטול ברוב הוא מדין הלך אחר הרוב, סו"ס בביטול ברוב אכן מסתלק הדין משא"כ בהלך אחר הרוב אין זה סילוק האיסור אלא סוג של הכרעה או הנהגה שדבר זה מהרוב הוא ובכה"ג לא שייך כל נדון הגהמ"ח, וצ"ע..
וגם למש"כ האחרונים שיסוד ביטול ברוב הוא מדין הלך אחר הרוב, סו"ס בביטול ברוב אכן מסתלק הדין משא"כ בהלך אחר הרוב אין זה סילוק האיסור אלא סוג של הכרעה או הנהגה שדבר זה מהרוב הוא ובכה"ג לא שייך כל נדון הגהמ"ח, וצ"ע..
7