המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה ע״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 71

א׳רמב"ם פ"ב מהל' גניבה (הלכה ג') "הגונב פטר חמור של חברו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעלים, שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי הוא להיותו לו אחר שיפדה".

ב׳וקשה לי לפ"מ שמבואר במס' פסחים (כ"ט ע"א), דדבר שאינו ממון עכשיו ויהיה ממון רק לאחר זמן כמו חמץ הקדש בפסח שזה נקרא גורם לממון, ומאחרי שאנו פסקינן גורם לממון לאו כממון דמי מדוע ישלם כפל?⁷⁴⁴עיקר הקושיא כבר הוזכרה באחרונים, ועמדו על כך דבאמת אי קשיא הא קשיא אמאי חמץ דהקדש בפסח מקרי גורם לממון, דלא דמי כלל לחמץ או קרבן שקיבל עליו אחריות שכל שייכותו לחמץ הוא רק מצד דהוי לו גורם לממון משא"כ הכא דהוי ממון גמור לאחר זמן. ובאמת דעת רבינו חננאל וכן הביא המאירי (בפסחים שם) שגם חמץ בפסח המותר לאחר זמן אין לו ענין עם סוגית דבר הגורם לממון. וראה: פני יהושע (פסחים שם); בית אפרים (או"ח סי' מא); שו"ת עמודי אור (סי' טז); עמק יהושע (דיני חמץ סי' ה); שאילת שלום (סי' יב). והנה בהא דהוי גורם לממון הוא משום דדבר האסור בהנאה הוי אינו שלו ומה דהוי שלו הוא רק משום שוויותו לאחר זמן, ועיין במקדש דוד (פסחים סי' י) שעמד בנקודה זו דלכאורה מהא דגונב פט"ח מוכח דאיסור הנאה מצד עצמו אינו סיבה להיותו אינו שלו דהא חייב בתשלומי כפל גם למ"ד גורם לממון לאו כממון, עיי"ש בכל הענין דאיסורי הנאה אינו שלו. אמנם כד אתינן להכי נראה לחלק באופן פשוט בין חמץ בפסח לפטר חמור, דחמץ בפסח הגם שיהיה מותר לאחר זמן, מ"מ במציאותו כעת הוא עומד לשריפה (ואף דמצד ההקדש אינו חייב בבל יראה מ"מ כלפי העולם הפודים את החמץ אין לו שוויות ממון, ועיי"ש ברש"י ותוס' לענין למכרו לעכו"ם למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואכמ"ל), אלא שאם יעבור ולא ישרוף יהיה מותר לאחר הפסח, משא"כ פטר חמור שמצד דיני התורה הוא עומד לפדיה שפיר יש לומר שמהני שוויותו לאחר הפדיה להיותו שוה עכשיו גם בלא דינא דגורם לממון. ואע"פ ששם יש זמן קבוע וטרם שעבר הזמן, אחר הפסח, אין לזה עצה שיהיה ממון, משא"כ כאן שיכול בכל זמן לפדותו, אבל בודאי שאין הבדל כמה זמן צריך לקחת עד שיהיה ממון, ומי שסבר גורם לממון לאו כממון דמי אם יאכל חמץ של הקדש במועד אפילו בסוף הפסח ג"כ לא ימעול מפני שאנו מביטים על הדבר "באשר הוא שם", וג"כ הלא ס"ס הפדיה צריכה לקבוע איזה זמן והדרא קושיה לדוכתה?⁷⁴⁵ובאחרונים (בית אפרים; עמודי אור; שאילת שלום שם) הוסיפו עוד דהוא כל שכן דאם מחוסר מעשה מקרי ממון ממש כ"ש מחוסר זמן. אכן, יש מהאחרונים שכתבו ליישב, דשאני פטר חמור שבידו לפדותו כל זמן, וכן תירץ בעמק יהושע (שם), וראה קבא דניחותא (קושיא לג) שעמד על דבריו מהא דבידו להשאל לא מהני גבי חמץ ומקרי גורם לממון, וכתב לחלק בין בידו להשאל לבידו לפדות, עיין שם. וראה בספר משיב משובב לנפש חיה שכתב דפדיון לא מקרי מחוסר מעשה ועדיף ממחובר זמן דחמץ שאינו יכול להתירו בכל עת (ונפק"מ בחמץ דנכרי שיכול להחזירו בכל עת, עיי"ש).

ג׳ועיין במנ"ח⁷⁴⁶מצוה כב (סק"א). שמעיר, שבאמת אם לא ידוע שכלו לו חדשיו להחמור דהיינו י"ב חודש לא מהני פדיון לפני ח' ימים שיוצא מכלל נפל, וברמב"ם ובמשנה משמע שתמיד אם גונבים פטר חמור משלמים כפל, אע"פ שעדיין לא היה ראוי לפדיה אלא מה שאחרי זמן יהיה ראוי לפדות, והקושיה הנ"ל עוד מחוזקת יותר?

ד׳אך באמת בפטר חמור שיש בזה דין פדיון גם כן יש להסתפק, אם הפדיון הוא בתור קנין או בתור פטור כלומר, אם להפדיון יש מושג חיובי, כי עצם החמור שייך מקודם להכהנים, וכמו כן האיסור הוא הוא איסור עצמי, וע"י הפדיון יוצא החמור מרשות שבט הכהונה ונכנס לרשות הבעלים, וזה ג"כ משמש בתור סבה לסלק את האיסור, או שיש בזה רק מושג שלילי, שכל האיסור הנאה בא מצד חסרון הפדיה וכשפודה אז ממילא אין יסוד להאיסור, שזאת אומרת שהפדיון פועל רק בשלילה⁷⁴⁷בחי' רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ח ה"ז) כתב לחלק בין פדיון מע"ש ונט"ר שהוא גדר 'קנין כסף' לבין פדיון פטר חמור שאינו אלא סילוק האיסור, עיין שם שכתב ליישב בזה קושית התוס' מ"ט יכול לפדות החמור שלא מדעת חבירו. וראה מש"כ הגהמ"ח לקמיה בענין זה שהוא מחלוקת תוס' והרמב"ם בגדר פדיון פטר חמור. וראה תורת זרעים (מע"ש פ"ד מ"ד) שהביא יסוד זה של הגר"ח וכתב בשמו להביא ראיה לכך מדברי הירושלמי (פ"ד ה"ב), וראה כתבי הגר"ח (סי' רמד). ועיין להלן..

ה׳והנה לכאורה יש להביא ראיה מהא דמבואר בגמרא, דאם מת החמור קודם הפדיון כיון דאין מועיל פדיון לאחר מיתה אז החמור אסור בהנאה ומשמע מזה שהפדיה הוא מושג חיובי ומשמעת בתור מתיר להחמור, וכוון שאין אפשרות מציאותית להפדיה זה ממילא האיסור קיים, אבל אם נימא כהצד השני, שאדרבא אי-הפדיה זהו יסוד האיסור, הנה היינו צריכים לומר שכשאין פדיה במציאות, ממילא אין איסור, אך כמובן שבכ"ז ראיה ברורה אין מכאן⁷⁴⁸ועיין עוד בכורות (יב, ב) ובתוס' שם, אם שייך איסור סחורה בפודה פטר חמור בשביעית, ויש לחלק..

ו׳והדין כפי המבואר בגמ' בכורות (י"א א') הוא דהפודה פטר חמור של חברו אפילו בלי דעת בעלים דפדיונו פדוי ואין צריכים בזה לדעת בעלים. ובתוס' הקשו דם מאי שנא בפ"ח דפשיטא לן כנ"ל מ"ש גבי תרומה דמספקינן לן בנדרים (ל"ד ע"ב) אם יכול לתרום משלו על של חברו בלי דעת בעלים? וחלקו שם בין שני דברים האלה והרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות (הל' ב') פסק ג"כ גבי תרומה דא"צ דעת בעלים. ועי' במל"מ שאומר שלשיטת הר"מ אין הבדל בין תרומה לפ"ח, ומכיון שבפט"ח פסקינן דיכול לפדות משלו על של בעה"ב, הוא הדין בתרומה.

ז׳והנראה שהמחלוקת היא בהחקירה הנ"ל, שאמנם גם המושג שליחות בא בעיקר בדברים חיוביים ולא בדברים שליליים, ועל כן ברי לנו שאם אחד ישלם חובו של חברו שלא מדעתו שבודאי נפטר הלוה מזה, ולאו דוקא מטעם שליחות או זכיה, אלא מפני שבכלל אין צורך בזה בשליחות, כי כאן העיקר הוא השלילה שבדבר לסלק את החוב, וע"כ בודאי שיקיים הלוה ע"י כך את המצוה של פדיית בע"ח, אע"פ שלא מאליו שלח, כי, כאמור, אין צורך בזה בשליחות כנ"ל⁷⁴⁹בדומה לזה דן בדגל ראובן (ח"א סי' יז) בגדר פדיון הבן אם הוא כמו קנין או רק סילוק, דהוא מח' הרמ"א עם הגר"א (סי' שה) ומחנ"א זכיה ומתנה (סי' ד) אם מהני פדיון הבן שלא מדעת האב, ראה ביאור הגר"א ומחנה אפרים שהוא כמו פורע חובו של חבירו של מדעתו, וכ"ה במהריט"א (בכורות פ"ח אות עב). וע"ע בהדרת קודש (להרצ"פ פרנק, סי' כח) מש"כ בשם חתנו הגר"ש רוזובסקי. ובעיקר הענין בגדר פורע חובו של חבירו, זה לשון החזון איש (נדרים סי' קלו לדף לג, א) ויש לעיין בטעם שאחר פורע חובו של חבירו אם הוא מטעם שהלוה זוכה במעות ע"י קבלת המלוה וא"כ המלוה הוא שלוחיה של הלוה וכו' וא"כ איך מותר במודר הנאה, ואם הטעם שהמלוה מחל את חובו לא יוכל לשלם כי אם מדעת המלוה, אלא נראה שהוא כמו עבד כנעני שחבירו יוכל לשלם עבורו, ועיין מהריט"א (בכורות פ"ה אות נא סק"ז).
ונקודה נוספת בזה, ראה קוב"ש (קידושין אות לד) שחקר אם הוי בגדר פרעון או מחילה, ושם שהגר"ש שקופ הביא ראיה דהוי פרעון. ובאמת שגם מהא דפדיון הבן מוכח לכאורה הוא גדר פרעון דאם לא הוי אלא מחילה היאך מתקיימת מצות פדיון הבן וגם מה יהני מחילת כהן אחד לחוב כלפי כל השבט, וע"כ שגם פורע חוב הוא גדר פרעון ועכ"ז א"צ שליחות, ויל"ע בזה..

ח׳וממילא לענין פ"ח כשפודה אחר שלא מדעתו תלוי זה בהחקירה הנ"ל, אם יש להפדיון מושג חיובי או משוג שלילי כנ"ל⁷⁵⁰ראה כתבי הגרי"ז בכורות (יא, א) במה שדנה הגמ' אם פדיונו לפודה או לבעלים דשמא דמי להקדש שפדיונו לפודה, ואינו מובן שכיון שאין בזה מעשה קנין רק הפקעת האיסור מה שייך לדמותו להקדש דמי שנתן הכסף יהא שלו. וכתב שאפשר דבזה תלי הסק"ד והמסקנה של הגמ' שם..

ט׳והרמב"ם שפוסק, שגם בתרומה אם תרם משלו על חברו אין אנו צריכים לשליחות לשיטתו אזי לכפי שבארנו בספרנו ד"מ דהק"ד שמעתתא ז' (בהפרקים האחרונים) שלדעת הרמב"ם כל האיסור טבל הוא מצד החלק תרומה שבו, והפרשת תרומה לפ"ז איננה משמשת בתור מתיר באופן חיובי אלא באופן שלילי, שע"י ההפרשה אין היסוד של האיסור, וממילא גם בתרומה כמו בפ"ח כשתורם משלו אין אנו צריכים לשליחות דוקא כנ"ל.

י׳ועי' במנ"ח שם שמאריך בפ"ח של קטן שתופס בפשיטות דהקטן בעצמו לא יכול לפדות מפני שאינו בר קנין, ושואל שלפ"ז גם אחר לא יוכל לפדות עבורו כיון דאין שליחות לקטן? אך לפ"ד שזהו רק בגדר פטור מובן, שעצם היסוד הזה, שקטן לא יוכל לפדות אינו מוכרח כלל וכלל⁷⁵¹אמנם יש להעיר לאידך גיסא, שכיון שאינו אלא סילוק האיסור ממילא אין כאן אלא ענין מצוה ומהיכ"ת שיוכל הקטן לפעול את המצוה, וכן יש להעיר במש"כ המנ"ח (שם) וכ"ה במהריט"א (פ"א אות ז סק"ד) שעכו"ם יכול לפדות פטר חמור. וראה פני יוסף בכורות (סי' ו)..