המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר א׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 1

א׳שלילה והעדר

ב׳לשלילה יש שני מובנים, מובן שלילת הדבר ומובן העדר הדבר, למשל, אם מכבים את הנר, הנה פעולת הכבוי שוללת את האור וזהו שלילת הדבר אבל הנר שדלק עד לבסוף וכבה מאליו זהו העדר האור, כי לא היה כאן דבר השולל של האור אלא האור נעדר ממילא⁷⁶⁴ללומד נראה, שבמשל כאן, החילוק הוא בעיקר בין אם נעשה מעשה בידיים לכבות את האש, אשר זהו 'שלילה', לבין אם כבה האור מעצמו, שהוא 'העדר', אולם ודאי שאין זו כוונת הגהמ"ח, וכמו שמוכח מהדוגמא שהביא בסמוך מנר שחתכוהו מלמטה, שנחשב העדר אף שנעשה מעשה בידיים.
משלו של הגהמ"ח יובן היטב, אם נעמידו ביחס לשלהבת גופה ולשעוה או כל בעירה אחרת, ולא ביחס למציאות ההארה שבנר. והוא, כי ישנו הבדל בין אם כלתה האש (או הבעירה או השלהבת) על ידי שכיבו אותה או שהאש נסתלקה משום שנגמר חומר הבערה (או צומצם), במקרה הראשון הרי ראויה האש להיות, אלא שמנעו אותה, ואילו במקרה השני אין כאן סיבה לבערה כלל. ושני המקרים הללו שונים באופן מובהק ממקרה בו לא הפסיקה השלהבת את פעולתה, ואעפ"כ היא נמנעת מלבעור בתחתית הנר מכיון שניתן חיץ בינה לבין המשכו של הנר. בדומה למש"כ הגהמ"ח לקמיה על החילוק בין כיבוי השלהבת לבין השמת תריס החוצץ מהאור.
והנמשלים לפי זה בהירים יותר, סילוק האישות על ידי גט דומה להפסקת הבעירה בכיבוי השלהבת, האיש והאשה לפנינו אלא שהאישות שהיתה ביניהם נכרתה, ואילו מיתת הבעל דומה היא (לפמש"כ הגהמ"ח) לכילויו של הנר אשר בהעדר חומר בערה לא תבער יותר השלהבת ואף כאן אין 'בעל' כדי שתוכל להווצר בכלל מציאות של אישות.
אכן בעוד שבשני אלו סוף כל סוף הבעירה כלתה לגמרי, הרי שבמקרה השלישי – נתינת חיץ באמצע הנר, המציאות עליה יכולה הבעירה לחול כמו גם הבעירה גופה – שניהם קיימים, ועם כל זה ישנו דבר המונע בתמידות מהבערה להמשיך ובהסתלק הדבר מיד תתחדש הבעירה. וכמו כן בדוגמה של עירוב אותה נוקט הגהמ"ח (וראה בהערה לקמיה) איסור ההוצאה מסתלק כל זמן שהעירוב קיים..

ג׳ובקצור אפשר להגדיר את ההבדל בין שלילה להעדר כדלקמן: כי השלילה באה לכה"פ במחשבה אחרי החיוב, לא כן העדר שזה בא גם במחשבה לפני החיוב, כשאנו צריכים לתפוס מושג שלילי אנו צריכים לצייר מקודם את החיוב שהשלילה שולל אותו, לא כן מושג העדר שטרם שאנו תופסים אותו הוא בבחינת העדר ואחרי כך הוא מתהוה בתפיסתנו.

ד׳וכן יש בדבר שלילי גופא שני מובנים דבר השולל כסדר ודבר ששלל חד פעמי למשל, אם כבו את הנר זהו דבר ששלל פעם אחת ואחר כך נמשך החושך ממילא אבל אם סוגרים את החלונות בתריסים, הנה זהו דבר השולל כסדר, באופן הראשון מרגישים את הדבר השולל רק רגע אחד ואחרי כך מתהוה זה להעדר הדבר, לא כן באופן השני מכל רגע ורגע מרגישים את הדבר השולל⁷⁶⁵וראה מש"כ הגהמ"ח לקמן (מדה יז אות לח) אודות הנמשל היוצא מחילוק זה שבין כיבוי השלהבת לבין השמת תריס..

ה׳ובכלל העדר הדבר יש גם כן צמצום הדבר, למשל אם חתכו את הנר מלמטה בעודנו דולק וממעטים ע"י זה את זמן הדליקה, והביא להעדר הדבר בחלקו⁷⁶⁶מאידך גיסא, ראה להלן (אות ה) דוגמה נוספת ל'שלילה' כשנושבת הרוח קודם שדלק הנר, שהגם שלא דלק הנר מעולם מכל מקום הוא עומד תחת הגדרת 'שלילה' ולא בהגדרת 'העדר'..

ו׳וכל ההבדלים האלה נמצאים ג"כ בהלכה, למשל, גם גירושין מתירים מאיסור אשת איש וגם מיתה מתרת, אבל הגירושין הם בבחינת שלילת הדבר של האישות, בעוד שהמיתה היא בבחינת העדר הדבר, כי הגירושין מתירים את האיסור של אשת איש בעוד שע"י המיתה אין אשת איש במציאות, כי אין האיש כמובן.

ז׳וביותר באור, כי בודאי לא נגיד שהקדושין לכתחילה לא פעלו רק עד הגירושין, כלומר, שהאישות לא חלה מתחילה רק עד זמן של הגירושין, כי בודאי חלתה האישות לעולמית לכל ימי חייהם, אלא שהגט בא ומפקיע את האישות, אבל כשמת הנה אין זו הפקעת הקדושין אלא סוף החלות של הקדושין שהוא "הרי את מקודשת לי" וכשמת אין ה"לי" ואם כי בגמרא קדושין (י"ג ע"ב) יש שקלא וטריא מנלן דמיתה מתרת, זהו כדי שלא נגיד שיהיה איסור תורה מיוחד גם על אלמנה, אבל ס"ס מכיון שאין איסור תורה ע"ז לא חלו ממילא הקידושין לכתחילה רק עד המיתה⁷⁶⁷יש לדון באותו 'איסור מיוחד' שהיה על אלמנה אשר באה התורה להתירו, כי כבר ידועה חקירת האחרונים (ראה אתוון דאורייתא כלל ח) אם כל איסורי קורבה הם מחמת שנשארה אישות הבעל במקצת או שהוא איסור מחודש, ועיי"ש באתוון דאורייתא לעצם הענין אם יש אישות לאחר מיתה (ועיקר נדונו בתחילה הוא לענין מצות יבום ובזה דן גם הגהמ"ח גופיה לעיל מדה ג אות כג עיי"ש בהערות), והוכיח ממה דבעינן קרא (יבמות נה, ב) למעט איסור אשת איש במשמש עם מתה כיון דאכתי אקרי 'שארו', דמוכח שיש אישות גם לאחר מיתה, אמנם בקונטרס אחרון שם רצה לחלק בין מיתת האשה למיתת הבעל, וסברא זו אין לה מקום לפי הגדרת הגהמ"ח, וע"ע בית האוצר (מערכת א-ד כלל ז) מה מפקיע בעלות האב על בתו האם הבגרות באופן חיובי או מה שאיננה קטנה (ונפק"מ אי מיתה עושה בגרות), ודו"ק ואכמ"ל.
ועיי"ש בקוב"ש (ח"ב סי' כז) ראיות נוספות ודחייתם בהרחבה. ובהמשך הדברים הביא גם את הראיה ממה דאצטריך קרא שמיתת הבעל מתרת, ודחה דלולי קרא הו"א דאשת איש היא ככל העריות שנאסרות גם לאחר מיתה. והיינו דהאיסור המיוחד באשת איש ובכל עריות הוא מה שע"י קידושין וקנין איסור נעשית מציאות חדשה של ערוה, ומציאות זו אינה תלויה באישות כ'יסוד ובנין' אלא כ'סיבה ומסובב', וסלקא דעתין שגם אשת איש בכלל זה, ודוגמא לדבר מיתת האדון בעבד דאיכא מאן דס"ל דלא סגי בזה להתירו באשה, ואכמ"ל.
והנה אם ננקוט שיש המשך האישות גם לאחר מיתה, שפיר יש במיתה ג"כ ענין שלילה. אא"כ נימא שהא גופא קמ"ל קרא שמיתה הוא 'העדר' ולא 'שלילה'. זאת ועוד, לפי סברת האחרונים דמיתת הבעל מתרת היא 'היתר' בפועל ולא רק סילוק האיסור (כדלקמיה), פשוט שמיתת הבעל גם היא בגדר שלילה ולא בגדר העדר.
ובעיקר הגדר דמיתה מתרת אם היא 'היתר' או הפקעה ממילא, ראה: קובץ שיעורים (ח"ב סי' כח) שהביא מהתרומת הדשן (סי' קב) דהא דאשת אליהו וריב"ל מותרות אף דלא מתו, הוא משום דאשת איש כתיב ולא אשת מלאך, והוכיח מכאן דאין צריכים להיתר המיתה רק לסילוק האישות, ועיי"ש עוד אם דבר זה במחלוקת הב"י והרמ"ה הוא שנוי בענין גר שמת והניח עבדים קטנים, עיי"ש אם להב"י ההיתר באשת איש הוא במה שאין לה בעל. ועיי"ש גם לעיל מיניה (סי' כז) בגדר היתר מיתת הבעל.
אמנם בשערי יושר (שער ז פרק יב) כתב בפשיטות דאין לומר שמה שאלמנה ניתרת לעלמא, הוא מחמת שאין לה בעל, באופן שאין מיתת הבעל כדבר המחדש היתר, אלא דליכא בזה סיבה שתאסר והוכיח כן מהא דקידושין הנ"ל, ועוד כתב בשם בנו להוכיח מקידושין (יד, א) דשקו"ט אם שייך למילף היתר מיתת יבם ממיתת הבעל, כיון דלא היבם הוא שאסרה, ואם ההיתר הוא רק משום שאין 'סיבה אוסרת' מה שייך לחלק ביניהם. ועוד הוכיח כן מהא דגר שמת והניח עבדים קטנים (וראה לעיל מהקוב"ש)..

ח׳וכן יש הבדל בין גט לטבילה למשל מצד אחד לבין עירובין מצד השני, כי אע"פ שכולם המה מושגים של דברים שליליים גט לשלול את האישות טבילה לשלול את הטומאה ועירובין לסלק את איסור ההוצאה בשבת, אבל כאשר כבר ביארנו בח"א מדה ה' (אות לב) ההבדל, כמובן, הוא בזה שהראשונים, גט וטבילה, המה בבחינת דברים השוללים בפעם אחת, כי כיון שנשללו האישות והטומאה פעם אחת כבר נמשכים הדינים של פנויה וטהרה ממילא, לא כן בהשני, בעירובין, למשל, הנה בכל רגע ורגע של השבת הוא סבה להתיר את האיסור של הוצאה⁷⁶⁸לבאר את כוונת הגהמ"ח נעתיק את לשונו שם: "כל רגע ורגע של השבת שמותר בהוצאה - בא ע"י העירוב שהוא הוא המתיר וכו' ובעירובין יש כאן ג"כ שתי סבות המתנגדות זו לזו, סבת השבת, שהמסובב הוא איסור הוצאה, וסבת העירוב המביאה להיתר הוצאה, אבל כאן, כל רגע ורגע עדיין יש סבת השבת, אלא שלעומת זו באה סבת העירוב ומסלקת את האיסור".
והנה הגהמ"ח דן שם לענין איסורי הנאה, מדוע בעירובין לא אמרינן הכלל מצוות לאו להנות ומאי שנא מגט וטבילה, וביאר שבעירובין (וכן בשחיטה כדלקמיה) כיון שצריכים את 'סיבת ההיתר' כל הזמן נחשב ש'כח הסבה בהדבר' והוא האוסר בהנאה. ואולם יש להעיר בענין זה דעירובין, שהרי אין אנו צריכים את העירוב לכל השבת ודי בשביתה שבבין השמשות אף אם ייאכל העירוב או יאבד אח"כ. ופשטות הסוגיות מורות שגדר השביתה אינו אלא בבין השמשות (ולכך כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת ולהיפך, ראה עירובין ע, א, ולא דמי לענין רה"י ורה"ר שתלוי בכל רגע ורגע, ואף שם אינו מובן דבודאי אם הפך הרה"ר לרה"י הוי גדר 'העדר' האיסור דאין חילוק רשויות ומה אכפת לן שהשבת קיימת), אך אולי יש לומר לדעת הגהמ"ח ששביתת בין השמשות קובעת את שביתת השבת כולה, ונמצא שההיתר בכל רגע ורגע של השבת טמון בשביתת ביה"ש, ושוב ישנו 'כח הסבה בהדבר' גם אם בפועל אין העירוב קיים..

ט׳ובשחיטה אמרנו שם יש ספק אם זהו בבחינת הדברים הראשונים לשלול פעם אחת את האיסורים של אבר מן החי ונבלה, או שזוהי בבחינת עירובין, שמיום המיתה והלאה מתחדש האיסור נבלה אלא שהשחיטה מצד אחד פועלת היתר בכל רגע ורגע, ועוד נאריך בזה הרבה במדה זו⁷⁶⁹להלן (אות כט-מב)..

י׳ועכ"פ כמו שיש הבדלים הרבה בין שלילה לחיוב כמו שנתבארו בהמדה הקודמת ככה ג"כ יש הבדלים בין דבר שלילי ובין העדר הדבר כאשר יתבאר בהמשך דברינו במדה זו.