המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ב׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 2

א׳ואת ההבדל בין שלילה שבדבר ובין העדר שבדבר אנו מוצאים גם בזה כי יש לפעמים שהצד השלילי שבדבר גורר אחריו בטול כל הדבר, אף החלק שבדבר שהצד השלילי לא נוגע אליו, אבל העדר שבדבר אי אפשר שהחלק שהוא בכלל העדר ישפיע לבטל גם החלק שישנו.

ב׳והיסוד ההגיוני שבזה הוא כי ההעדר לא יכול לגרור אחריו שום דבר, כי ההעדר והדבר המה תרתי דסתרי⁷⁷⁰כן כתב הר"י ענגיל בציונים לתורה (כלל א) ועוד מקומות, ונגע במרבית הדוגמאות עליהם דן הגהמ"ח. וראה מש"כ הגהמ"ח להלן (מדה כא אות לא) במה שנוגע כלל זה לגדרי 'כל העומד', עיי"ש..

ג׳ודבר זה אנו למדים מתירוצם של הראשונים⁷⁷¹ראשונים במכות (ו, א; ז, א); סנהדרין (ט, א) בשם הראב"ד., על הסתירה שיש בדבר שלפעמים אנו אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפעמים אנו אומרים פלגינן דבוריה?

ד׳והתירוץ הוא שאת הראשון "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה במקום שיש שם עדות על הדבר כמו למשל האי דינא של הירושלמי (מכות פ"א) בעדות לשני שותפין שאחד מהם הוא קרוב להעדים, שעדות לקרובים הוא ג"כ בכלל מושג עדות, אלא שהקורבה פוסלת את העדות, ואותו החלק השלילי גורר אחריו גם את החלק השני שאין בו הצד השלילי הזה, וזהו "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" שהלשון גופא מבאר את המושג עדות שבטלה, כלומר, יש עדות אלא שלעומת זו יש כח המבטל השולל את המקצת, אבל פלגינן דבוריה אנו אומרים, למשל, בפלוני רבעני לרצוני בסנהדרין (ט' ע"ב) שהחלק שנתבטל אין זה בכלל עדות שבטלה אלא אין זה לגמרי בכלל עדות, כי כל מושג עדות הוא רק מה שהאדם מגיד על זולתו. אבל לא מה שמגיד על עצמו, כי על זה יש מושג אחר, מושג של בעל דבר, ואם נגיד על זה שמתוך בטול המקצת יתבטל כולו זהו כאילו נגיד שהעדר הדבר יגרור אחריו את הדבר שיש בזה סתירה הגיונית כנ"ל.

ה׳ובאמת זהו ההסבר בגמרא גופא, דכמו שיש דין לעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כך יש דין של "נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה" שבאמת גדר אחד להם לשני הדברים, אלא שבעדות שבטלה מקצתה וכו' חלק אחד של העדות המבוטל גורר אחריו את בטול החלק השני, ושם לענין נמצא אחד מהם קרוב וכו', הנה החלק של העדים המבוטל גורר ג"כ את בטול שאר החלקים, וגם לענין נמצא אחד מהם קרוב וכו' מקשינן במכות (ו' ע"א) "הרוג יציל נרבע יציל?" או "הורג ורובע יציל?" והתירוץ הוא יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר" וגם כאן המכוון הוא לחלק את החילוק הנ"ל, שרק אז אמרינן שהחלק של העדים שנתבטל מבטל ג"כ את החלק השני כשיש דבר שנתבטל, שזהו בקרוב או פסול, שס"ס גם עליו יש השם עד, אלא שהוא עד פסול, משא"כ ברובע ונרבע או הרוג והורג שהמה הבע"ד בעצמם, ולענין עדות הרי הם בכלל של העדר הדבר, שלא יכול לפעול בדבר כנ"ל⁷⁷²והובא דמיון זה בראשונים הנ"ל. ובעיקר הענין לחלק בין 'בעל דין' ל'עד' האריך בזה הגהמ"ח לעיל (מדה יא אות נב והלאה ועיי"ש אות עח)..

ו׳ובזה היה מקום לתרץ גם קושית התוס' בב"ב (מ"ג ע"א) שמקשינן שם על הא דאמרינן "בני עיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר" ומקשינן "אמאי ליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו? ומקשים בתוס' דקארי לה מאי קארי להו "וא"ת והא בעינן תחילתו וסופו בכשרות והכא הוי תחילה בפסול והוי קרוב ונתרחק?"

ז׳והיה אפשר להגיד ג"כ כי האי גוונא כי הדין של "תחילתו בפסול וסופו בכשרות" מיוסד ג"כ על זה שחלק אחד גורר את החלק השני שבנדון זה המדובר הוא על הזמן, כלומר שחלק מהזמן שיש על העד שם פסול גורר אחריו גם את החלק של זמן שלאחריו אעפ שבחלק זה כבר אין סבת הפסול ובכן גם זה לא שייך בהעדר העדות לגמרי וכיון שהיה נוגע מקודם שזאת אומרת שהיה בכלל בע"ד, הנה אין זה נקרא כלל תחילתו כפסול, אלא ה"תחילתו" מתחילה רק אז כשחדל להיות נוגע⁷⁷³ואכן כן כתב הראב"ד גופיה הו"ד ברשב"א (ב"ב שם) זה לשונו: וכתב הראב"ד ז"ל וכו' ובלשון אחר פי' דגבי ממון לא מיקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחאיל עליה שם עד והו"ל תחלתו וסופו בכשרות, דההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו, ודמיא לההיא דאמרינן במס' מכות אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו, עכ"ל הרשב"א בשם הראב"ד..

ח׳אבל באמת נראה שנוגע שס"ס איננו בעל דבר ממש ועיקר העדות הוא לאחרים, אלא שמסתעף מזה איזו נגיעה לו, ואין זה בכלל בעל דבר אלא ג"כ בכלל פסולי עדות ובאופן שכזה שפיר הקשו⁷⁷⁴ומוכח כן מהראב"ד עצמו שם שתירץ באופן נוסף וכן הרמב"ן תירץ שם באופן אחר אף שבעיקר שיטת הראב"ד הוא מודה לו. ויש שכתבו לחלק בין נוגע לטובתו דהוי בע"ד לנוגע לחובתו דלא מקרי בעל דבר. וע"ע בגדר פסול נוגע אם הוא כבע"ד ובנפק"מ בכ"ז: ריב"ש (סי' קצה וסי' שלט); ש"ך (חו"מ סי' לו סקט"ו); משנה למלך (הל' עדות פ"ה ה"ג); חי' הגר"ש שקופ (בבא בתרא סי' כט); חידושי הגר"ש רוזובסקי (בבא בתרא סי' כג)..